המומחה לחברה החרדית מזהיר: המדינה מחזירה את המגזר החרדי 150 שנה אחורה ! | הרב שאול עבדיאל

הרב פיאו לבדיאל, ברוך הבא. שלום לכם, ברוכים הנמצאים. תודה רבה. אני רוצה שנתחיל ונבין בכלל מה זאת עמותת נצח יהודה. אנחנו מכירים את גדוד נצח יהודה, אבל מה זאת העמותה הזאת? לפני 26 שנים התכבצו קבוצה של רבנים מהחברה החרדית שהבינו שישנו נוער שלא מתאים לו לשבת ללמוד בישיבה כל היום, ולכן יש צורך לבנות להם איזושהי מסגרת. והם חשבו שהמסגרת בשיתוף עם צה"ל ומשרד הביטחון יכולה להיות מסגרת צבאית שבה מצד אחד גם ייבנו אישית, ומצד שני גם יתרמו למדינה. וכך הוקם בעצם גדוד נצח יהודה. קבוצה של רבנים, הרב ברכאים, הרב פוקס, הרב שוורץ, הרב לוך, כולם היום כבר רבנים מבוגרים, הם הלכו לגדולי הדור, הגדולים, ושאלו אותם האם זה בסדר להקים מסגרת כזאת.

הם קיבלו את ברכת הדרך מכל גדולי הדור של אותה תקופה, והם הלכו והקימו ביחד עם יהודה דובדבני שהיה אז ראש אגד הנוער והנח"ל, היום זה נקרא אגף הביטחוני החברתי למשרד הביטחון, הקימו איתו ועם ראש אכ"א וקצין חינוך ראשי, מסגרת לאותו נוער שמצד אחד זה נוער נפלא, נוער מקסים עם המון כוחות, אבל מצד שני הוא לא מסוגל לשבת ללמוד כל היום תורה. והמסגרת הזאת בעצם נבנו בה שלושה כללים עקרוניים. העיקרון הראשון זה שתהיה מסגרת נפרדת רק לגברים, סביבה מגדרית לחלוטין. העיקרון השני שתהיה כשרות מהדרין בדת. כפי שמקובל בחברה החרדית.

והעיקרון השלישי שיהיו רבנים שמגיעים כל יום להעביר שיעורי תורה ויהיה זמן ללמוד תורה ולתפילה לאותם נערים. זה התחיל ב-1999, תשעין נונטט, היה אז קבוצה של 32 בחורים וזה הלך והתפתח וגדל מרגע לרגע. בעצם משנה לשנה זה התחיל מפלוגה קטנה והפך להיות גדוד. בהתחלה הוא היה בתוך הנח"ל ולכן קראו לו כולם הנח"ל החרדי מעולם, כשהקימו אותו מעולם לא קראו לו הנח"ל החרדי באמת. מה שקרה זה שלפני עשרות שנים, לפני מלחמת יום הכיפורים כבר, הוקם בתוך הנח"ל הנח"ל החרדי. וכך קראו לו הנח"ל החרדי. כשהקימו את נצח יהודה אז כולם אוטומטית חיברו את זה ואמרו הנה הנח"ל החרדי השני, אז זה גם הנח"ל החרדי.

אבל השם באמת היה מאז ומעולם נצח יהודה, קשור גם ליהודה דובדבני שהיה מהמקים שלו בעצם מצד משרד הביטחון. ולאחר שנים שהגדוד כבר קיים ונמצא בבקעה, בבקעת הירדן, שמה בעצם הוא היה כיחסות נח"ל ברותם, ביישוב רותם. הגדוד גדל ומתפתח ומוקמת חטיבת כפיר. ואז הוא מתחבר, חטיבת כפיר בעצם מחוברת מהרבה מאוד גדודים שהיו גדודים עצמאיים בגזרתם. הוא מתחבר לחטיבת כפיר, הופך להיות גדוד מן המניין, גדוד עם מספר 97 בתוך חטיבת 900, חטיבה צעירה, שלפני 20 שנה בעצם החטיבה הזאת הוקמה, ממש עכשיו היה ביום ראשון חגיגות 20 שנה לחטיבה הזאת, והוא מוקם בתוך חטיבת כפיר ומקבל את כל הכלים לאט לאט, זה לא ביום הראשון, הוא מקבל את כל הכלים וכל האפשרויות עד שהיום הוא גדוד גחירם מלא.

זה אומר שהוא גדוד מתאמן רגיל עם כל האמצעים, כל האפשרויות ומבצע במלחמה הזאת תמרון מלא בעזה כצקג בתוך צקח ונלחם ובעצם נמצא בכללי, נמצא כבר שנה וחצי בגבול בעזה, בין ותוך הרצועה כפעילות מלחמתית ובין כפעילות הגנה מלחמתית על הקו הצהוב או על גדרות הרצועה, והפרויקט הזה הוא בעצם פרויקט מוצלח. למי שלא מכיר, אתה מלווה את החיילים שמתגייסים לנצח יהודה, בדיוק את אותם נערים שדיברת עליהם, ובעצם מלווה אותם לאורך ההכשרה, השירות וגם אחרי כחלק מהעבודה בעמותה הזאת. אולי אחד הדברים שאני רוצה לדעת זה בעצם אתם נותנים את כל המעטפת הדתית הזאת שצריך נער חרדי שרוצה גם להיכנס, גם לתרום למדינה וגם לשמור על אורח החיים שלו, נכון?

אז בוא רגע נספר באמת על עמותת נצח יהודה. עמותת נצח יהודה הייתה, אמרנו, מההקמה ובכל יום מגיעים רבנים מטעם העמותה להעביר שיעורים, לשוחח עם הנערים. כשמגיע בעצם נער חרדי לצבא, מבחינתו הגיע לעולם אחר. הוא לא מכיר את המושגים, הוא לא מכיר את הערכים, הוא לא מכיר את האנשים. אבא שלו וסבא שלו ואח שלו לא היו בצבא. אז אם יש כל מיני שמות של יחידות או ראשי תיבות, הוא לא מכיר אותם בכלל. גם כשהוא מגיע הביתה אחר כך, הוא מספר לאחים שלו והם בכלל לא מבינים מה הוא רוצה. הממ"ם אמר לי, הממפ"ן אמר לי, עליתי על הנמר, מה?

הם בכלל לא מבינים מה הם רוצים ממנו. וזה משהו שבעצם אנחנו מצליחים לייצר את הגשר הזה בין העולם האזרחי שבו הוא גדל לבין העולם הצבאי שאליו הוא נכנס וזה קריטי להצלחה. כי יש מושג בתורה שאדם, מדבר על הכהן שהוא פשט את בגדה ולבש בגדים אחרים. ממש ככה מרגיש אותו נער, הוא פושט את בגדיו השחור לבן והוא לובש בגדים אחרים ירוקים שהם באמת זרים לו. ויש צורך לעשות את ההתאמה הזאת. הרבנים החרדיים שמגיעים מתוך העולם החרדי, הם בעצם מייצרים את ההתאמה, את הגשר הזה. בין איזשהו גשר כזה בין שני העולמות, זה בעצם, אם נסכם את העמותה במשפט, זה הגשר המאחד בין החברה החרדית לשירות הצבאי.

אמת, אמת, אמת. וזה קריטי להצלחה. זאת אומרת, אי אפשר לבנות את זה אחרת. מי שמשלט עצמו שאפשר לבנות את זה אחרת, טוב, לא צריך את זה, כן צריך את זה. גם בשביל החייל וגם בשביל המפקדים. שהרבה פעמים אנחנו מסבירים להם את המורכבות, כי לא כל המפקדים מבינים מה המורכבות, מהו חווה. העמותה היום לא רק מתרכזת בליווי, שזה מרכז העשייה של העמותה, הליווי בתוך השירות הצבאי על ידי שיעורי תורה, על ידי ימי תורה, על ידי אירועים, על ידי ליווי יומיומית. העמותה היום כבר חולשת הרבה יותר. יש לנו בתים לחיילים בודדים.

יש הרבה חיילים בודדים שלצערינו הרב המשפחה לא קיבלה יפה כשהם התגייסו. יש להם משפחה בארץ ויש להם אפשרות, הרבה פעמים גם להיות עם המשפחה, אבל אין אפשרות להיות במצב שהם נמצאים בו עכשיו. ויש לנו היום 250 מיטות ב-22 דירות. אנחנו דוחים בעוד כמה דירות אחרות של אותם חיילים שבעצם זה מחלקה שלמה שדואגת להם למיטה חמה, לאוכל, לאווירה של שבת, לאירועים, דירות ברמה גבוהה שירגישו כמה שיותר בבית. ואף על פי כן, אני חייב לומר, למרות שאנחנו דואגים להם לזה, אנחנו לא מעודדים אותם להגיע לדירת חיילים בודדים.

אנחנו מעודדים אותם להישאר במשפחה. אם יש אפשרות, אפשרות היא קצת מורכבת שכן אותו נער, אותו חייל יישאר אצל ההורים במשפחה, אנחנו מעודדים את זה. אנחנו במהלך כל התקופה הזאת שהוא אצלנו, אנחנו אפילו מנסים לייצר חיבורים עם המשפחה. לפעמים זה לא אפשרי גם מבחינה חברתית. אתם שואפים לייצר את החיבורים האלה עם המשפחה ועם החברה החרדית ככלל בשביל בעצם לחשוף את החברה טיפה לקרוא לזה לאורח החיים הצבאי ישראלי הזה? כאילו להראות להם איך נראה מהחיים של חייל חרדי? לא. אנחנו לא מנסים לחשוף את אותם משפחה, את אותה חברה חרדית ואיך נראה, אלא אנחנו מנסים לייצר את החיבור של הבחירה של אותו נער שהוא החליט שהוא מתגייס שהמשפחה תדע להכיל את זה.

עכשיו אנחנו מקיימים ימי הורים. הורים שהילדים שלהם התגייסו, אז אנחנו מקיימ לפני עצמו, בדיוק אין יש את עכשיו כל הכאוס הזה סביב השילוב של החברה החרדית, אם זה בחיים האזרחיים, במשק ואם זה בצבא, זה באמת בשני המישורים האלה, בצבא ובמשק שגם אני מאמין שניגע בזה בהמשך, מעניין אותי לדעת איך נראה יום יום של חייל בנצח יהודה או בחשמונאים, חייל שמגיע עם אורח חיים חרדי ורוצה כן לתרום וכן לשמור, להחזיק בשני הדברים האלה ביחד. אז קודם כל אורח חיים של חייל חרדי נראה כמו אורח חיים של חייל רגיל, יש לו בסיס צבאי עם מפקדים, עם לוז צבאי, שאלח, שעון לקימה רגיל ומה שמוכנס בתוך השאלח שלו בניגוד בדרך כלל למקומות אחרים, ויש גם מערכות בצבא במקומות שדואגים לדתיים ויש גם להם מענה, אבל אותו חרדי יש לו בתוך השאלח שלו, יש לו תפילה, יש לו שיעור תורה ויש לו את הסביבה שדואגת לו.

זה בעצם ההבדל המשמעותי, המשמעותי שיש לו סביבה תומכת שמבינה את הצרכים שלו, שדואגת לו לכל מה שהוא צריך גם מבחינת כשרות, גם מבחינת מגדריות, גם מבחינת אווירה וגם מפקדים שיותר מבינים את האתגרים שבהם הוא נמצא. אז היום יום של חייל חרדי דומה ליום יום של חייל רגיל. כן, יש פעמים שחייל חרדי נמצא את עצמו באירועים שהוא פחות מכיר. הוא נמצא את עצמו באיזושהי סיטואציה שהוא לא התנסה בה באזרחות כי הוא לא עשה גדנ"ע או כי הרבה פעמים לדוגמה הוא לא עשה מד"ס. הוא לא היה רגיל לרוץ, הוא לא היה רגיל לשרת בישיבה, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה.

ישב, למד עשר שעות ביום, הוא יושב על כיסא ופתאום אומרים לו טוב, תתחיל לרוץ. הברור פתיחה שגדוד נצח יהודה הוא מהנמוכים בצה"ל, אבל הברור סוף מסלול מהגבוהים בצה"ל. זאת אומרת הם עברו תהליך, אבל הם מגיעים לגיוס, אז אומרים להם תבואו עם נעלי ספורט והם באים עם נעלי שבת. הם לא יודעים מה זה נעשה. הוא לא לבש ביום יום נעלי ספורט. יש לו נעלי שבת, הרבה פעמים מבחינת גבולות אז הם כבר אין להם את הנעלי שבת הרגילות. יש להם נעלי שבת עם שפיץ כזה, הם טיפה יותר של הנוער שטיפה יצא מהישיבה. אבל נעלי ספורט הוא לא מכיר בכלל מה זה.

צריך לדעת שיש לו צורך עוד לעבור תהליכים, אבל לומדים מהר מאוד. מדובר על חברים המון מוטיבציה. צריך לדעת, היום אין חוק גיוס, אבל כשהיה את כל נושא הדחיית גיוס, היה קל מאוד להיפטר מהצבא. כל נער חרדי ידע שאם הוא רוצה, הוא נרשם לאיזו ישיבה כזו או אחרת לנוער נושר והוא יכול להישאר שם. יש כאלה שהוציאו פטורים נפשיים עד היום. יש תעשייה שלמה של פטורים נפשיים. בחור שהחליט שהוא לא עושה את זה, הוא לוקח את עצמו ומתגייס לצבא בעורכת לחימה. זה בחור שיש לו אופי מאוד מאוד חזק. צריך לדעת שהוא לא ויתר לעצמו ויש לו תהליך לעבור גם מנטלית, גם פיזית, אבל הוא בחור מאוד איכותי.

ולכן צריך לדעת שאנחנו פוגשים גדוד מאוד לוחמני, מאוד חותר למגע, גדוד מצטיין. ממש שעכשיו הם קיבלו לא מזמן מצטיין אלוף פיקוד מרכז. חבר'ה עם המון מוטיבציה. א' הקשיים, א' זה שהוא מגיע הביתה ולא תמיד הוא מקבל את החיבוק. חלקם אפילו בתוך הבית לא מבינים אותם. הוא בא ומספר מה עבר עליו והוא יושב בשולחן שבת והאח שלו מספר מה היה בתלמוד תורה ואחותו בסמינר ואח שלו בישיבה והוא מספר מה קרה לו בצבא ומכללם מבינים מה הוא סיפר עכשיו. כן, עשינו היום מסע 18, 15 פלוס 3, כל מיני דברים. כן, המשפחה באמת...

לבן אדם שלא נחשף לפני זה למושגים או לדברים או למציאות הצבאית, זה מציאות שונה לגמרי מכל מציאות אזרחית של כל חברה אחרת פה במדינה. ומעניין אותי לדעת גם האם יש לציונות תפקיד במסלול של נער כזה שמתגייס? האם חושפים אותו לערכים של ציונות? האם הוא עושה את זה גם מערכים כאלה מעבר לערכים דתיים מסוימים? אז כך, הם לא מתגייסים מתוך ציונות. הציונות היא לא פקטור בחברה החרדית. היא לא רק לא פקטור, היא אפילו דבר שמבחינתם מוקעים אותו. ולכן אין להם שום חשיבות, הם לא באים מתוך ציונות. יש להם ערך לעם ישראל, אין להם ערך למדינת ישראל.

זה נכון שבחור שמגיע הרבה פעמים לצבא הוא מגלה את מדינת ישראל והוא לומד את הערך שלה. זה לא אומר שהוא משנה את דעתו, זה לא אומר שמחר הוא ייקח דגל וינשק אותו ויגיד הנה המדינה הקדושה, כמו שאפשר לראות אצל הציבור הדתי-לאומי. שכאשר מגיע יום העצמאות, לוקחים דגלים ופורסים אותם בבית הכנסת. כשבחור מנצח יהודה מגיע לבית הכנסת ועועד דגל ברור זה בית הכנסת, הוא אומר מה הקשר בין בית כנסת לדגל? זה חול וזה קודש. כתפיסה שלו היא לא דתית-לאומית, הוא לא משנה את התפיסה שלו. הוא כן לומד את הערך החשוב של המדינה.

הוא מבין כמה המדינה זה דבר עוצמתי וחשוב. וגם בנושא החינוך, אנחנו לא רוצים לשנות את תפיסת העולם שלו ואין לנו שום רצון שמחר בתפילה של יום העצמאות הוא יגיד הלל ביום העצמאות כמו דתי-לאומי. ממש לא. אנחנו רוצים שהוא יעשה את השירות שלו בצורה הטובה ביותר בלי לשנות אותו. יש כן חיל חינוך וכן קצין חינוך בגדוד נצח יהודה. בגדוד נצח יהודה יש שלושה בעלי תפקידים שהם מיוחדים. אחד מהם זה קצין חינוך, השני זה קצין ת"ש והשלישי זה רב. באף גדוד אין קצין חינוך, רב וקצין ת"ש. ובנצח יהודה שמו בכוונה את זה כי כיוון שיש צרכים מיוחדים גם בנושא הת"ש, גם בנושא החינוך וגם בנושא הרבנות שזה ודאי ברור לכולם.

אז גם בחינוך כן, יש מהלכי חינוך, יש ערכי חינוך שמועברים ומוטמעים, אבל הם עוברים התאמה. כן אפשר לדבר על ציונות, אבל מתוך דוד המלך. לא חייבים לדבר על ציונות מתוך בן גוריון. ואפשר לדבר על מסירות למען עם ישראל מתוך המכבים החשמונאים. לא חייבים לדבר דווקא מתוך עולי הגרדום. אפשר להגיע לאותו דבר, אפשר ללמד אותו גם וגם. זאת אומרת אין צורך להסתיר דברים אחרים. לומדים גם וגם, אבל נותנים לו בשפה שלו. בדיוק, זה מדברים בעולם מושגים של הנער הזה. הוא לא חונך על בן גוריון ומלחמות ישראל, אלא באמת כל מה שהוא עשה עד הרגע הזה זה למד תורה, השקיע את הזמן שלו בדבר הזה.

וזה יפה באמת שנוגעים, כן נוגעים בדבר הזה פשוט מנקודת מבט שונה. שזה מאוד מעניין מה שאתה אומר. ומעניין אותי גם, הרי יש גם בתוך הציבור החרדי, יש פלגים שונים. חלקם יותר קיצוניים בגישה שלהם לצבא, חלקם יותר פתוחים. אם זה החרדים הלאומיים שהם רואים משרתים בצבא, החשמונאים, נצח יהודה. זה כזה אני מכליל, אבל בגדול. ויש לנו פלגים כמו הפלג הירושלמי וחסידויות שמרניות כאלה ואחרות. איך מגשרים על הפערים האלה בתוך החברה החרדית? טוב, בוא נעשה קודם כל סדר טיפה על החברה החרדית. החברה החרדית בעצם מורכבת משלושה חלקים.

ככה בגדול זה שליש, שליש, שליש גם בכמות. יש לנו ליטאים, זה אשכנזים בדרך כלל, ליטאים. לא בהכרח אשכנזים, אבל ליטאים. ספרדים וחסידים. זה שלושת הפלגים. זאת אומרת החרדים הלאומיים, אני שם אותם בצד כי חרדים לאומיים אומנם מרגישים חלק בהקפדה על המצוות, אבל לא בתפיסת העולם החרדית. לא בתפיסת העולם החרדית, אלא בתפיסת העולם הלאומית. וכשאני מחלק את החלקים הללו, הספרדים הרבה יותר קרובים להבנה של הצורך של המדינה והצבא. זה מה שאנחנו היום מכירים בפוליטיקה כש"ס. אפשר לראות שלשס מצביעים ציבור מסור הם נשואים כבר בחברה החסידית מתחילים מגיל צעיר, מתחילים בגיל שמונה עשרה.

זהו, כבר נשואים ויש לו ילדים, אז הוא גם זכה לתשמעש וגם ככה משהו שהוא, נגיד מעקלים את זה קל יותר, ויש גם בתוך החברה החסידית פלגים מסוימים, לא הפלג הירושלמי שהוא בתוך הליטאי, פלגים מסוימים כמו ליטור הגרדע שלא יעזור שום דבר, הם לעולם לא התגייסו, אין לסוג האנשים שאנחנו מכירים לפעמים כאלה מתוכם שהולכים לחוץ לארץ להפגין נגד מדינת ישראל והם שותפים לאויבים שלנו, מגיעים לאיראן, מגיעים לחמאס ונמצאים איתם. זה פלג מאוד קטן, חלק מאוד קטן, אבל הם גם לעולם לא היו חלק. הם אפילו אומרים אנחנו לא רוצים את המדינה, לא רוצים לקבל ממנה, היינו מעדיפים פה שלטון בריטי או כל מיני אמירות כאלה.

אבל הם באמת חלק קטן. זאת אומרת אם אני מסתכל ונשאר לנו את החלק האחרון, זה בעצם החלק הליטאי, הוא החלק שנחשב המוביל יותר תורנית בתוך החברה החרדית, והוא בעצם בכללים מדובר על אוכלוסייה שבדרך כלל לא הייתה כמה נגד המדינה, היא לא הולכת עכשיו להיות במקומות מילות מפתח במדינה, אבל היא לא נגד המדינה ולכן גם יש להם נבחרים שנמצאים בכנסת. דבר מעניין קרה במהלך השנים והשבעים ושמונה שנים שיש לנו מדינה. בהתחלה החברה החרדית התלבטה איך היא מעכלת את זה שהוקמה מדינה יהודית, והחליטה שהם שותפים, שותפים באיזשהו הסכם, אנחנו מצביעים לכנסת, אנחנו נבחרים, אנחנו משפיעים, מקבלים, אין לנו שום רצון להיות שרים, לא רוצים להיות אחראים, רוצים לקבל מה שאפשר כאזרחים.

וככל שגדלה החברה וגדלו החלקים בחברה הייתה יותר השפעה, את צ'אט אנחנו מכירים שהם הפכו להיות הרבה יותר משפיעים, את אגודת ישראל, דגל התורה, אנחנו מכירים שהם היו, בעצם שם זה החסידים והליטאים, אנחנו מכירים שהם התחילו טיפה כן להיכנס, כן זה, אבל הם לקחו רק תפקידי סגן שר וכדומה. והחברה כחברה הקלה את זה שהיא כן שותפה איכשהו במדינת ישראל. בשנים האחרונות אנחנו חווים ריגרסיה ביחס שלהם למדינה. וזה פלא עצום. כי בשמחת תורה 79 תידה לשביעי באוקטובר קרה משהו במדינת ישראל, אבל לא רק במדינת ישראל, גם החברה החרדית.

החברה החרדית נפתחה ללב, ראו את הטבח הנורא הזה ויכולת לראות התנדבות רבה, יכולת לשמוע חיזוק לחיילים, דברים שלא היו בעבר, פתאום יכולת לשמוע את זה בפומבי. ברכות לחיילים, חיזוק. אני זוכר את עצמי מסתובב עם מדים בבני ברק, ועודפים אחריי אנשים לעזור לי. ואני זוכר בשכונה חרדית בירושלים, אני עובר ואנשים צועקים לי ישר כוח, ישר כוח. זאת אומרת הייתה אווירה שבאמת איזשהו חיבור. כי באמת עם ישראל חווה טראומה. ומה שקרה, אני אומר כאילו אני יכול להבין למה זה קרה, אבל מדינת ישראל פספסה הזדמנות. היינו עסוקים בלחימה, אז אני יכול להבין אותנו.

אבל מדינת ישראל פספסה הזדמנות. הציבור החרדי היה פתוח, ובמקום להצליח לפתוח מהר מסגרות ולמצוא להם איך אנחנו מקבלים מהם, נוצר מצב שבו התחילו לדבר על חוק גיוס ומה פתאום גיוס ופסלו את חוק הגיוס והתחילו לייצר רדיפה, כך הם מרגישים, רדופים על ידי המדינה. ונוצר מצב שבו אנחנו נמצאים היום בסיטואציה שהאמירות קיצוניות שהיו בעבר מהחלטם של קיצונים, של שירת בשלטון הכופרים אין אנחנו מאמינים, או באמת אמירות קשות של נמוד ולא נתגייס, נטוס לחוץ לארץ. דברים שלא היו, אמירות שלא היו בטח לא אצל הספרדים.

רבנים ספרדים מאז ומעולם חיבקו את החיילים. אנחנו מוצאים את עצמנו באמירות קשות מאוד. דווקא בגלל שמרגישים רדופים. יש מושג כזה בהלכה שנקרא שעת השמד. שעת השמד אתה צריך להקפיד על כל דבר. אפילו על הצבע של הסורכנעל. בא אליך מישהו ואומר לך, עכשיו מהיום אתם חייבים ללכת רק עם נעליים אדומות. אין בעיה, אבל לך עם הנעליים. עכשיו חייבים ללכת עם סרוחים לבנים. אין בעיה, לך עם סרוחים לבנים. אין בעיה, יש לך חטיד ברעיון, לך עם סרוחים לבנים. אבל אם זה נעשה בשביל להעביר אותי על דת בכוונה, לגרום לי לא להיות יהודי ולא לשמור מצוות, גם על זה אני אקפיד.

זה נקרא על קטע דמסנה. אנחנו היום בסיטואציה שהחרדים על הבריגדות בהרגשה שהם נרדפים. ולכן אנחנו חווים רגרסיה ביחס של החברה החרדית והרבנים החרדים ברמה כזאת שאנחנו גם חווים את זה בפגיעה בגיוס. בעצם עכשיו כל ה... נגעת בזה שהייתה פתיחות אחרי השביעי באוקטובר. נקרא לזה החברה החרדית יותר חיבקה וקיבלה גם את המדינה, את כל הציבור הישראלי, את כל ההוויה הזו. ואנחנו כן רואים שכן עשו צעדים. לדוגמה חטיבת החשמונאים, מאמין ששמעת ואתה יודע יותר טוב ממני, הסטנדרט שם של השמירה על אור החיים החרדי ובאמת הפתיחות הזאת והקבלה של הצרכים המיוחדים שיש לציבור הזה בחטיבה הזאת היא מאוד גדולה.

אז למה אנחנו לא רואים את השילוב הזה כן למסגרות שמתאימות? אז שני דברים. קודם כל חטיבת החשמונאים היא פלטפורמה טובה שהיא מוקמת בצורה נכונה. היא עוד טרייה וחדשה, אז אנחנו נעקוב ונראה איך זה מתפתח, אבל היא פלטפורמה טובה. אבל היא הוקמה מאוחר מדי, לאט מדי ואחרי שכבר נוצר בתוך החברה עליהום שלם על ציבור. והציבור החרדי... למה בעצם קוראים לציבור החרדי ציבור חרדי? ממה הם חרדים? מהזהות שלו. הציבור החרדי בעצם, נקרא לזה כחברה חרדית, הוקם לפני 150 שנה בימי החתם סופר. החתם סופר היה אז מנהיג של הציבור באזור באירופה, באזור פולין, והם מצאו את עצמם בחשש מפני ההשכלה.

ההשכלה בעצם, ברגע שהיהודים קיבלו שוויון זכויות והיכלו ללמוד באוניברסיטאות והיכלו להגיע לכל מקום ולהגיע לתיאטראות, וההשכלה פתחה פתח לאותו נוער לראות עולם מבחינתם. הרבנים עמדו גם רגע שנייה. עוד שנייה לא יהיה לנו נוער שיושב ולומד תורה ושומר מצוות. אז לא היו ישיבות כמו היום שכולם יושבים לומדים. הם עבדו ולמדו. אבל עוד מעט לא יהיה לנו שמירת מצוות אם הנוער יתחיל להסתובב לו בכל מיני מקומות ולכן הם בנו מסגרת, בנו חומות. והחתם סופר לקח איזושהי אמירה הלכתית שהיא לא רק אמירה, היא נמצאת במושג הלכתי אחר, חדש אסור מן התורה.

משהו חדש אנחנו לא לוקחים. והם פשוט שמרו את המצב כמו שהוא. בעצם הקפיאו את המצב. הם לבושים כמו באירופה. באירופה קר, אז הולכים עם חליפות, הולכים עם זה. בארץ חם, לא אמורים ללכת ככה. יש עד היום חסידויות ששמרות את הגרביים עד הברכיים כי באירופה כשהם היו הולכים, בשביל שלא יתחליכו לך המכנסיים הייתה צריך גרביים גבוהות כי היית הולך בתוך בוץ ושלג. זאת אומרת, שמרו את המצב כמו שהוא, הקפיאו מצב ואמרו, בוא נשמר ככה כי אחרת אנחנו ניעלם כיהודים ששומרים מצוות. החשש לא היה חשש קטן, הוא היה חשש אמיתי.

אתמול באופן מפתיע, אירוע של הממשלה נעמד על במת הכנסת ואמר, אני מאוד מעריך את לימוד התורה. בלי לימוד התורה לא היינו פה היום. ככה הוא אומר. הוא עצמו וכידוע לא לומד תורה וגם כנראה לא שומר את תאי המצוות. אבל הוא אומר, אנחנו בלי לימוד התורה לא היינו פה כעם ישראל, לא היינו במדינה הזאת, לא היינו שומרים כעם ישראל. ואני מעריך את לימוד התורה. ממש אמר את הדברים האלה. ובעצם היהדות החרדית לפני 150 שנה, חתם סופר סוגר אותם האמתה, אתה רב ברוך הצעירה, לא היה את מה שאנחנו מכירים כחברה חרדית שבנויה עם מסגרת ונורמות וישיבות.

כי זה מושג ממזרח אירופה. בדיוק. מושג שנוצר במזרח אירופה, בעצם היהדות האשכנזית, ברובה גם ספרדים, אנחנו יודעים שהיו מקומות, סלוניקי, שגם היו בשואה, והיהדות הספרדית, האשכנזית שנפגעה קשה בשואה, הרבה מהם היו יהודים חרדים במונחים שלנו היום, ונוצר מצב שבו עולם התורה כמעט הוכחד. כשהגיעו פה לארץ ובן גוריון יושב עם החזון לשם, החזון אומרים לו, תעשה לי טובה, כשאתה עושה עכשיו חוקי עוז חובה, תפתור לי כמה בחורי ישיבה שישבו ללמוד תורה. הוא אומר לו, בן גוריון, אין בעיה. כמה צריך? ארבע מאות? כך ארבע מאות.

ככה אומר לו. כך ארבע מאות בחורים, פתרתי אותם. כל השאר שיתגייסו. החזון שמחפש ארבע מאות בחורי ישיבה בכלל ישראל, הוא לא מוצא. אפילו ארבע מאות הוא לא מצא. אתה יודע מה המצב היום? אתה יודע כמה דוחי גיוס יש היום? עכשיו היום אין קריאה גיוס, כי אין חוק גיוס. אבל כשהייתה קריאה גיוס עד לפני שנה וחצי, בין גיל שמונה עשרה לגיל עשרים וארבע, היו שמונים אלף דוחי גיוס. ארבע מאות הוא לא מצא לפני שבעים ושמונה שנים. החברה החרדית בעצם הייתה בטראומה של אלפיים שנות גלות, בטראומה של השכלה, בטראומה של השואה, והתחילו לבנות את עצמם פה בארץ ישראל במצב שבו דיברו דברים נוראים.

אמרו שבעתיד תהיה שמועה טובה וקוראים לה בני ברק. לא יהיו חרדים בארץ. החברה הזאת חברה מדהימה שהלכה והתפתחה וגדלה וגדלה וגדלה. הייתה איזושהי תקופה בשנות השמונים של חזרה בתשובה, אבל זה לא מה שגדיל אותה כל כך. מה שמגדיל את החברה החרדית זה הדמוגרפיה. היום, בשנת, בדיוק פרסמו אתמול שיש ירידה קלה. פעם אישה חרדית הייתה יולדת שבעה ילדים, היום זה שישה ילדים. עדיין, עדיין ביחס לאירופה שזה ילד וחצי, ואפילו פה בישראל החברה הלא דתית, הילודה הוא שתיים נקודה שלוש. ועדיין זה מהגבוהים בעולם. ועדיין זה מהגבוהים בעולם.

עדיין. עכשיו באמת באמת להבין, החברה הזו הלכה והתפתחה והפכה להיות מפלח מאוד קטן בארבע עשרה אחוז מהציבור. אנחנו עוד לפני הגל הגדול. למה לפני הגל הגדול? כי עיר כמו מודיעין עילית, יש בה תשעים אלף תושבים, אבל שבעים וחמש אחוז מהם מתחת לגיל עשרים וחמש. זאת אומרת, גם אם אני מסתכל היום על החברה הישראלית ואני אומר, טוב, החברה הישראלית הם רק ארבעה עשר אחוז, אבל הם ארבעים אחוז שעוד עשרים שנה אמורים להיות מנכד המדינה עם היצרנים של כל מה שיהיה להיות במדינה, כי הם ילדים קטנים. זאת אומרת, זה לא עוזר לי שהעיר כמו רמת גן עם מאה אלף תושבים, מתוך המאה אלף האלה חמישים אחוז הם מעל גיל שישים.

נכון, יש את פירמידת הגילאים הזאת שאפשר לראות הרבה פעמים כשמדברים על דמוגרפיה, שבעצם דמוגרפיה בריאה של מדינה, של חברה, זו פירמידה עולה. יש יותר צעירים מאשר מבוגרים. ובאמת, בחברה החרדית רואים את זה ממש. אם אני לא טועה, עוד עשרים שנה, אחד מכל שני ילדים או אחד מכל שלושה ילדים שיעלה לכיתה א' יהיה ילד חרדי. פרסמו השנה שאחד מכל ארבעה ילדים הוא חרדי במדינה בגיל כיתה א', אחד מכל ארבעה, וזה אחרי ששתלבו בתוך זה את כל המדינה, כולל גם לחברה הערבית. אם אתה משכלל רק אצל החברה היהודית, אנחנו מגיעים כבר לארבעים אחוז של בעצם החברה החרדית איננה פוטנציאל לגיוס.

אז אם מסתכל בתוך פוטנציאל הגיוס, ארבעים אחוז הם בתוך החינוך החרדי. בעוד 12 שנים בין שמונה עשרה, זאת אומרת, בעוד 12 שנים הם אמורים להיות אלה שיגיסו. ואם אנחנו לא נייצר היום שינוי, אז אנחנו בצרות צרורות. אני זוכר שהייתי פעם באיזה דיון אצל ראש אק"א, והציגו לראש אק"א, קצין רפואה ראשי, הציג לראש אק"א כמה רופאים יש בגדודים. אומר לו ראש אק"א, מה אכפת לי כמה רופאים יש בגדודים? מה שיש, יש מה שאין. אני לא יכול ללדת רופאים. אז ספר לי כמה אטודאים התחילו את שנה א'. כי בזה אני יכול להשפיע.

כי אם עכשיו יש מעט אטודאים בשנה א', אני יכול לחפש איך אני מתמרץ אנשים להגיע ולהתחיל לימודים ולהגיע אליי כאטודאים. וזה המצב שלנו היום. ואני חייב לומר, סיפרתי שאני כבר 13 שנה בתחום, ואני הייתי גם הרב שבגדול נצח יהודה בקבר, גם במנהל תחרדים באקא, ואני יכול להגיד, אף פעם לא ניסינו כמו שצריך. בדיוק לזה אני רוצה להיכנס. אמרת גם ש... אני רוצה שנתחיל, נפרק את זה לשניים. יש את הפתרון הרצוי ויש את הגישה הרצויה לחברה הזאת. באמת להבין איך הם מדברים, לדבר בשפה שלהם ולהגיד להם, חטיבת השמונה, זה פתרון.

זה מדבר בשפה שלכם. אנחנו לא באים לחנן אתכם כמו שהרבה פעמים שומעים בתקשורת. אז קודם כל אני רוצה שנבין מה החברה הזאת בכלל רוצה. מה היא צריכה בשביל לעשות את השותפות הזאת בחברה. אני אוהב לעשות ההפרדה בין שילוב בחברה לשותפות. שילוב זה בוא אתה תהיה ישראלי. אני חושב שזה גם חלק מהשפה והדיבור. דגש חשוב מאוד. דווקא המילה שילוב חרדים היא לצנינים. כי בעצם בוא תשתלב איתי. באמת השותפות הזאת היא אמירה נכונה. כשמגיע אדם שהוא לא נגיד חס וחלילה מגיע משבי, כי הוא לא אכל הרבה מאוד זמן אוכל, לא מאכילים אותו בבת אחת כמויות של אוכל.

לא לוקחים עכשיו מנת לפה של שווארמה ואומרים לו, קח, תאכל. מכילים אותו לאט לאט. אי אפשר להאכיל גם תינוק שנולד, אי אפשר להאכיל אותו ישר בבשר. לאט לאט עושים את זה ויש תזונה נכונה. כשאנחנו עכשיו מגיעים ואומרים, קם לכם את חגיוש השמונה, בואו! זה לא עובד ככה. זה לא עובד ככה. התחלנו להגיד שאנחנו מדברים על חברה שנמצאת בפוסט טראומה עוד מימי אלפיים שנות גלות, מימי השואה, השכלה, קמה פה מדינה, מדינה חילונית אגב. מדינה שאמרה אני חילונית. ואמרה להם, טוב, ניתן לכם את המקום להתגדר בו. אבל כמדינה היא מעולם לא אמרה להם אני מדינה חרדית.

היא לא התיימרה לומר שום שכזאת. בין בעבודות בשבת, בין במקומות תרבות, בין... אף פעם לא ניסו. אמרו, טוב, בסדר, אז בצבא, כשבן גוריון יחד עם הרב גורן הקים את הצבא, אז אמר לו הרב גורן, תקשיב, חייבים פה להיות ביחד, אז בוא נעשה כמה כללים. אמר לו, בסדר, יאללה, מה הכללים? שיהיה כשרות לכולם. בסדר, כשרות לכולם. שיהיה שבת לא יחללו אם זה לא צורכים צהריים. בסדר. זאת אומרת, הצליחו לייצר בצבא את מה שהמדינה לא עשתה כמדינה. המדינה לא אפשרה את זה ככה. ולא היה צריך, כי החברה החרדית גם לא ראתה צורך להיות חלק מזה.

ואנחנו אחרי כל כך הרבה שנים שעכשיו אומרים להם, הנה, בוא, עכשיו אני באמת רוצה. אז אני אומר לך, הייתי באקא שנתיים במשך קצין, קצין קמת מדיניות בפרט זה נקרא. היה לנו חשוב לצורך אותו נער לאפשר לו את הגיוס. לא ראינו צורך להתחיל עכשיו לגייס כמויות. כי הצבא לא ראה את הצורך. בעצם לפני השביעי באוקטובר צה"ל בכלל הלך לכיוון אחר של צבא קטן ורחב. והכמות של החרדים לא היה בו צורך. בעצם להכניס חרדים לתוך מערכת זה מאלץ את המערכת להשתנות. ויותר מאח לא להשתנות. כמו ניסויים. כשאדם מתחתן הוא צריך עכשיו להשתנות.

כי הוא צריך להכניס לתוך הבית שלו אני יושב פה בפגישות ואני מדבר על דברים מסוימים שהוא מעדיפים, אומר לו בוא, יש לי משהו לתת לך. מה לתת לי? לשרת את המדינה? היא לא ערך בשבילי. אוקיי, אז בוא, יש לי משהו לתת לך, בוא תראה מה אפשר לקבל שאתה תרוויח, המדינה תתברך וגם אתה. אף פעם לא בונים תוכנית כזאת. אני אומר, לא צריך עשרים שנה. אומרים, אין לנו כבר סבלנות, עוד עשרים שנה תהליכים. לא צריך עשרים שנה. אפשר לעשות את הדברים בצורה שקטה ונכונה, בתוך חמש שנים אנחנו יכולים לראות את המספרים האלה.

אבל בוא נעשה את זה. כרגע אנחנו במצב הכי כאוטי שקיים. אין חוק, החרדים מתבצרים בבריגדות וצועקים למות ולא להתגייס. כשאתה אומר אין חוק, למה אתה מתכוון? הרי יש את חוק הגיוס שהוא... נכון, אני מתכוון לא כמובן. יש חוק גיוס לכולם. בדיוק. יש חוק. חוק גיוס לכולם. אין הסדר בתוך החוק שמסדיר את החברה החרדית, כאשר היום האמירה, זה מדהים, אבל היום האמירה שגם של פוליטיקאים משני הצדדים, אומרים טוב, מי שלומד את השירות או ללמוד. תביאו את אלה שלא לומדים. אז אני לא רוצה לדבר על מספרים. אבל אלה שלא לומדים זה אחוזים לא קטנים.

לגמרי. יש כאלה שרוצים להגיד שלושים אחוז, ארבעים אחוז, חמישים אחוז, אני לא רוצה להתעסק. לא ניכנס למספרים. זה מספיק, בוא נגיד ככה. אם יש לנו היום, דיברנו על שמונים אלף דוחי גיוס בגיל שמונה עשרה עד עשרים וארבע, אז אם אני לוקח מתוכם תיאורטית עשרים אחוז, מה אם עשרים אחוז? שישה עשר אלף. אני ממלא עובדה. עכשיו לא כולם יהיו לוחמים וזה אבל בשביל הרעיון, זה עדיין הרבה יותר ממה שמתקיים. אבל איך מביאים אותם? היום פגשתי באיזה ברית, לפני שבוע וחצי, הגעתי לברית בן נברק, אני רואה שני נערים שלא לומדים.

צריך לומר, הם כבר לא דתיים. ואני אומר להם, מה אתם גיוס לנצח יהודה? הוא אומר לי, אחי האמיתי, למה לי? אחד מהם עשה תעודה בוינגייט, רוצה לפתוח מכון כושר, השני הוא עובד בנדל"ן, והוא עושה פה הכסף. מה אני ארוויח מזה? מה אתם מתכננים לעשות? אנחנו מתכננים להוציא פטור נפשי. למה? אני אומר, הם נמצאים במקום שבו כל מה שאומרים להם הסביבה, למלך, המדינה לא חשובה אין לה ערך מבחינתנו. ואתה חשוב וגם ככה תתקלקל. והוא כבר התקלקל אבל לא משנה. תתקלקל עוד יותר בצבא. אז בוא עזוב, תדאג לעצמך. ואני אומר, אם היינו בונים תוכנית שהנער הזה מבין שטוב לו וטוב לו להתגייס, והרק יעשה לו טוב, הוא היה בא.

ואני אגיד יותר מזה, האימא החרדית והאבא החרדי אוהבים את הילדים שלהם בדיוק כמו אבא ואימא בכל העולם. אם הם יראו מסגרת שהיא טובה, שהיא שומרת על הילד שלהם גם מבחינה חרדית-דתית, גם מבחינת בניית האישיות שלו, הם יגידו עזוב, לא טוב לך פה בישיבה, הראש ישיבה מואך אותך, המשגיח מואך אותך, הר"ם שלך יורד עליך כי אתה בתלן ואת למה ולא קמת. אז בוא, בוא תראה, יש פה מסגרת מעולה. המוישי, הבן של רבקי נמצא בנצח יהודה ותראו איך הוא פורח, תראו איך הוא מצליח. בוא תצליח כמוהו. אבל לא הצלחנו לייצר תוכנית אמיתית, תראה אפילו פקודות המטכ"ל.

עד היום יש פקודות, יש מדיניות של אקא מה מותר ומה אסור אצל חרדים, אבל אין פקודת מטכ"ל. כבר שנה יושבים על פקודת מטכ"ל שעוד לא נחתמה. למה אנחנו מתעכבים? פקודת מטכ"ל שנבנית היום היא פקודת מטכ"ל מצוינת. ראיתי אותה, היא טובה, היא יכולה לתת את המענה הטוב. פקודת מטכ"ל היא הבעת אמון. המפקד בשטח אין לו הבדל בין מדיניות אקא לבין פקודת מטכ"ל. הוא לא יודע להבדיל ביניהם באמת. הוא מפקד בשטח, הוא האדם. הוא רואה פקודה אוסרת, אז טוב. פקודה מתירה, טוב. הוא לא יודע איזה סוג זה מהפקודות. הוא לא יודע אם זו הוראת קצין חיל ראשי או שהוראת, מבחינתו הוראת מבקה יבשה לשים חגורות בטיחות היא דומה ל...

זה גם לא משנה, בסוף יש פקודה מלמעלה. בסוף מישהו מעליי אמר לי מה לעשות, אבל זו הבעת אמון. כשהמטכ"ל חותם על פקודה ואומר לחרדים, אני, אני אומר לצבא שתחתיי, אני מספר אחד בצבא. אני אומר להם כך וכך צריך לעשות. זו הבעת אמון. והבעת האמון הזאת היא קריטית. אם יש משהו, בדיוק הייתי את הרב מוצפי, אתמול פורסם שהוא אומר, אנחנו לא, אומרים לו חשבנים, הוא אומר, אנחנו לא מאמינים לצבא. יש לנו ניסיון, הצבא לא עומד בדברים שלו. עכשיו, אפשר להבין למה. גם המסגרות החרדיות, הלכתי ובדקתי, למה הנחל החרדי הראשון נסגר אחרי מלחמת יום כיפור?

הוא היה קיים מחמישים ושש עד שבעים ושלוש. למה הוא נסגר? התשובה, לא עמדו בנהלים. הבטיחו הבטחות ולא עמדו בהם. אז גם היום אני אומר לך, צבא עוד לא מאה אחוז. ויש לצבא די איך לעשות. ויש למשרד הביטחון די איך לעשות. ויש לנו כמדינה די איך לעשות. ויש לחברה החרדית די איך לעשות. גם הם צריכים לעשות צעד. אבל כשאני מסתכל עליי, אני אומר, אנחנו כמדינת ישראל, המדינה צריכה לבוא ולהושיט יד ולהגיד, אני הח... בעצם המדינה היא הגורם החזק. ואני מצפה מהמבוגר האחראי לבוא ולהושיט יד ולהגיד, חבר'ה, בואו, אני יודע לבנות משהו, אני יודע לעשות את זה נכון.

סמכו עליי. כרגע הם בפוסט טראומה, הם עדיין לא סומכים עליך. אבל הרי הציבור החרדי, כמו שאמרת, לא מכיר במדינה כגוף שהוא יכול לתת בו אמון. כמו שאמרת, הוא לא יהודי כמו זה. אז איך... יש כאן איזשהו פער שצריך לגשר, שנבנה על אמון. אז איך עושים את זה עם הציבור החרדי באמת? יפה. אז בשביל לייצר את האמון הזה, יש צורך לייצר מסגרת שנותנת להם את השפה שלהם. אם לדוגמה, אני מייצר רבנים מחרדים שנמצאים בקשר עם הצבא והצבא מקשיב להם, אז החרדים אומרים, רגע, שנייה, אם הרב החרדי אומר, אני סומך עליו והוא בקשר עם הצבא והוא יודע שזה קורה, אז אני סומך עליו.

זה אחד מבניית האמון. לדוגמה, כאשר אני רוצה לייצר בניית אמון מול אדם שנמצא בפוסט טראומה, אני רוצה להמשיך את החברה החרדית כמו צו. צו מתכנס בתוך השריון שלו. הוא רואה שנראה לו שקד בחוץ, אז הוא מתחיל להוציא את הרגל. הוא מוציא עוד רגל. הוא בא להוציא את הראש. הוא בודק לאט לאט. אם מישהו מגיע לצו ודופק לו על השריון ואומר לו, נו, תצא כבר, מה יקרה? הוא יסתגר. בדיוק ההפך. אנחנו נמצאים במצב שבו החברה החרדית מנסה לגליד את הפצעים ורגע להגיד טיפה אמון וכל פעם מחדש בא מישהו ומגרד את הפצע והפצע נפתח מחדש.

ראיתי את זה, אני זוכר ב-2013, אבשיניים ג', גדוד נצח יהודה הגיע לגודל עצום, הוא הגיע בסוף לשמונה מאות חיילים. זה פי אחד וחצי מגדוד נורמלי. וב-2014 התחילו דיבורים על חוק גיוס ולפיד וליברמן וזה וב-2018 ליברמן הפיל את הממשלה, הלכנו לארבעה, חמישה מערכות בחירות על מה? על חוק גיוס. אני אמרתי כל הזמן לאותם פוליטיקאים, תקשיב, אם רק פחות תדברו, דברים יקרו. פחות לדבר על זה, פחות לריב על זה, זהו בדיוק. זהו בדיוק מ האמירה הזאת יצאה, ואפילו לא יודע, אני לא יודע למה הוא עושה את זה, יכול להיות שהוא עשה את זה כי אמרו לו, אבל האמירה הזאת יצאה אתמול את השורה הראשונה בבית החדש.

עומד בוועדת הכנסת, ראש הממשלה אומר, אני מכיר ומוקיר את ערך לימוד התורה. rabbנים החרדים עכשיו יושבים ושומעים את זה, מתחיל לדבר. עכשיו אפשר להתחיל לדבר. רגע שנייה, הוא התחיל טוב. ראש הממשלה זה בעצם המנהיג של המדינה. בא המנהיג המדינה ואומר, אני מכיר בזה, אני מוקיר את זה. בואו עכשיו אפשר להתחיל לדבר. רגע שנייה, הוא התחיל טוב. ראש הממשלה זה בעצם המנהיג של המדינה. בוא המנהיג המדינה ואומר, אני מכיר בזה, אני מוקיר את זה. בואו עכשיו אפשר להתחיל לדבר. רגע שנייה, הוא התחיל טוב. ראש הממשלה זה בעצם המנהיג של המדינה.

בוא המנהיג המדינה ואומר, אני מכיר בזה, אני מוקיר את זה. בואו עכשיו אפשר להתחיל לדבר. רגע שנייה, הוא התחיל טוב. ראש הממשלה זה בעצם המנהיג של המדינה. אם ניהיה מדינה עשירה, ויהיה לנו באמת הרבה אנשים שעובדים ויזמות והייטק, אבל לא יהיה לנו אנשים שיזחמו להגן עלינו, אז מה נזכור ריטריים שיהיו לוחמים? זה לא עובד. אגב, יוון ניסו את זה, הרומאים ניסו את זה. לא, צבא אחר. צבא אחר אף פעם לא עבד. כי אין להם את אותה מוטיבציה ואמביציה של מישהו מגין על הבית. אז ממילא זה לא רלוונטי. לא שווה בשביל סכום מסוים באמת למות בקרב.

שמעתי לא מזמן שמעתי מישהו, אני בשביל 100 אלף שקל כנראה לא הייתי הולך להילחם באוגנדה, גם אם היו משלמים לי טוב. זה יפה. זה לא יעבוד. איך אנחנו כן צריכים את האנשים? יותר מזה, זה אמר לי, שמעתי את זה פעם ראשונה מרחתום, כאישה איתה לפני חודש בשיחה איתו. פתאום הבנתי למה יש חוק גיוס חובה לכולם. הוא אמר לי, תגיד לי, אתה חושב שאנחנו מסוגלים מול מדינה כמו איראן, 90 מיליון אזרחים, יש להם פי כמה יותר מדענים מאיתנו. ואנחנו מצליחים לייצר באמת בסחרור של מלחמה על החוכמה, טילים וכל מיני גאדג'טים, איך זה קורה?

איך זה יכול להיות? אנחנו מדינה, אנחנו גם קטנים מהם ב-20 מיליון ל-90, וגם יש להם פי 10 מדענים מאיתנו. איך זה יכול להיות? הוא אומר, אני אגיד לך, אני חושב שאף פעם לא שאלת את השאלה הזאת. אולי לנו מרוגז. אה, כי אנחנו יהודים. אז לא, זה לא עובד ככה. אז הוא אמר לי, ברגע שיש חוק גיוס לכולם, אני כצבא, בעצם רחתום כאחראי על מיטב, זאת אומרת, אני כצבא בעצם מקבל את כל המוחות של המדינה. ואז אני בוחר את המוחות שטובים לי, והמוחות הטובים ביותר מגיעים אליי והם עוזרים לי לפתח את הדברים. הוא אומר, אם הייתי אומר אין חוק גיוס, רק מי שרוצה לבוא, לא הייתי, הרבה אנשים חכמים לא היו באים אליי בכלל.

מה הם היו עושים? הוא באמת אדם מאוד מוכשר. הוא כבר הולך להייטק, הוא כבר הולך... ואז אני פיספסתי אותו. אז אמרתי לו, וואו, אני פעם ראשונה מבין למה חוק גיוס חובה הוא קריטי לביטחון מדינת ישראל, כי גם אם היה, הוא אומר, אני חייב שיעברו דרך הסנסור שלי כל המוחות כדי להצליח לנצח את האויבים שלנו. ואני אומר, זה לא יעבוד שיירחב. ולכן אנחנו צריכים באמת את האנשים ולכן אנחנו צריכים ש... כמו שעכשיו מדובר על הפטור היום בחוק הגיוס שמוצע של לביסמוט זה 26, כי אנחנו רוצים שלא לפספס אנשים ושיגיעו להגן על המדינה שלנו.

אין לנו ברירה אלא להצליח. כאילו אנחנו לא בפריבילגיה. המקסימום זה להצליח. מריסב שיטת רגל. לא. אין ברירה. אנחנו חייבים להצליח בסיעת הדשמאיה במשימה הזאת. והדבר הראשון זה חינוך. הדבר השני זה עבודה בשטח. אם אני רוצה להביא את אותם נערים, לא בישיבה כבר, אני חייב לצאת לשטח. חייבים לייצר יותר עובדי נוער, יותר בתוך מחלקות הרווחה של העיריות, יותר עובדי נוער, יותר אנשים שהם מיועדים לסיוע לאותם נערים כדי להצליח להביא את הנוער הזה. היום אנחנו כעמותה אזרחית, אנחנו העמותה היחידה במדינה שמתעסקת באמת בגיוס ובסיוע בגיוס.

אני לא מצפה מהחרדים להקים את זה. כן, מבחינתם ראים... אני חושש, אני יושב בצד ומסתכל מה אתם עושים. אם אתם עושים את זה נכון, אני אשקוק. אם זה לא נכון, אני אצא לרחובות. בוא נעשה את זה נכון. הרבה רבנים, ככה הוקם נצר יהודה, הרבה רבנים יצא ואמרו, לא נתמוך אבל גם לא נגיד נגד. לכו תיקחו את האלה שלא לומדים. הרב שך יצא באמירה שמי שלא לומד חייב להתגייס. אנחנו... זה הדבר השני. הדבר השני באמת לייצר בשטח עובדים שיצליחו להביא את אותם נערים. דבר שלישי זה לייצר מסגרות טובות יותר. שנייה, נגעת באמת בעבודה בשטח.

איך נראית... זאת אומרת, אני יודע שלדוגמה, אתם, לא יודע, נכנסים ל... נקרא לזה לישיבות נושרים ובאים מדברים איתם או הולכים לתיכונים החרדיים ואיך זה נראה בפועל? אז זה מורכב. קודם כל, השנים עמותת נצר יהודה לא התעסקה עם גיוס באמת. אלא מי שהגיע לנצר יהודה, תמכנו בו, עזרנו לו, הבינו אותו. לאחרונה הוקם בשיתוף איתנו מרכז, מרכז נחווין, מרכז נתיבים, שהוא בעצם מסייע לנוער נושר, נוער מתמודד, נוער שבעצם עזב את הישיבה. להיות מוכוון לאיפה מקום שנכון לו. לא מוכוון דווקא לצבא. איפה שנכון לו. חלקם נכון להם להגיע גם לצבא.

חלקם נכון להם להגיע למכינה או לישיבת הסדר. ואנחנו מייצרים בעצם דרך המרכז הכוון הזה. כן, פלטפורמה שהיא תהיה לאן לפנות. עכשיו אתה שואל, ואיך זה אקטיבי? אז לאט לאט מתחילים עכשיו קשר עם, כמו שאתה אומר, תיכונים חרדים, עם ישיבות לנושרים וכדומה. ולהציג להם מה יש. להציג להם את האפשרויות. עכשיו, זאת החיתוליו. זאת בהתחלה. זה עוד לא נושא הרכבת, עוד לא נוסעת ב-120 קמ"ש. וזה משהו שהוא התנדבותי. לא תאמין. לא תאמין, מדינת ישראל עם כל התקציב הגדול שלה, לא משקיעה בזה. היום המרכז שלנו, מרכז ניתובים, זה מרכז שמתמך על ידי תורמים, פילנתרופים של עמותת נצח יהודה, דוד אגאסט, סטיב רוזוולד, הנרי אורלנסקי, כל מיני תורמים ומנכ"ל עמותת נצח יהודה יוסי לוי, לפני שבועיים מחנוכה.

הוא היה בארצות הברית במשך שבועיים לגיוס תרומות. יום ראשון הקרוב הוא טס עוד פעם ל-1000 שבועיים. כי צריך לגייס כסף. ומקחים גם את העניין ג'וינט. ג'ו פעם. המדינה רוצה לצעוק, הנה, הנה, אני רוצה, רוצה אבל לא עושה. וזה אחד הזעקות שלי. אנשים אומרים לי, תקשיב, זה לא בסדר, אתה מטיל את הכל על המדינה. אז אני אומר, תראו, החברה החרדית, אני מסתכל על החברה החרדית כחברה שבאמת נמצאת במגננה. הזכרת את המילה פוסט טראומטית מסוימת, כן? אבל נמצאת במגננה. אני לא מצפה מהם לקום ולעשות מעשה. הם יושבים ומסתכלים מה אנחנו עושים.

כרגע כל מה שאנחנו עושים זה לתקוף. החוכמה של המדינה זה אני מצפה מהמבוגר האחראי, שזה מדינת ישראל במקרה שלנו, לבוא ולייצר תהליכים נכונים. ולכן אם היו לנו עוד, יש לנו היום שש מכינות, אם היו לנו 60 מכינות, אתה יכול להבין מה זה היום 60 מכינות? אתה ממלא ככה מחזורים שלמים של חשמלאים ונצח יהודה. אתה פותח אפילו חטיבות חדשות. אתה פותח חטיבות חדשות. תביא, בוא, תביא ויש. לא צריך, אני ממליץ לך לטייל בחמישי בערב באזור מחנה יהודה, אזור כיכר ציון ותמצא כמות של חבר'ה שהיום לא רואים למה, לא מבינים איך, אפילו שאתה אומר לו, נגיד עכשיו אני אומר לך, בוא תלמד רפואה.

אתה אומר, ללמוד רפואה. מישהו כבר אמר לך, הבת שלי מתלבטת ללמוד רפואה, עכשיו היא עושה פסיכומטרי. מישהו כבר אמר לה שצריך פסיכומטרי. מישהו כבר אמר לה שיש איזה מבחן מתאם אחר כך. בדיוק, זה כל דבר חדש שאתה רוצה לעשות או ללמוד. זה כמו שאתה תגיד לתינוק עכשיו, בוא תבנה לי שולחן. מה זה שולחן? זה שולחן. בדיוק, הוא לא יודע. אתה אומר לו, אה, כן, זה קרשים ופטיש וקראפ. מה זה קרשים? מה זה פטיש? מה זה מסמר? אתה בא ואומר לו, בוא תתגייס. הוא אומר לך, מה זה? הייתי בבני ברק והכנסתי לקנות לעצמי, כבר כל פחית שתייה.

אני רואה שמה את הנער שם שמוכר לי, הייתי מנשק. אז הוא אומר לי, מה זה? זה רובה? כן, אני אומר לו, בן 16, אה, זה. אני אומר לו, בוא תתגייס לנצח יהודה. הוא אומר, איפה זה? אז אני אומר לו, כאילו להסביר לו מה זה גדוד, כאילו אין לו מקום. כי גדוד זה כל הרעיון של גדוד הוא ורסטילי. הוא לא, אני אומר לו, הכשרה בבקעה. כי בקל בבקעה. אה, איפה זה? הוא לא יודע איפה זה הבקעה. אתה מבין? אתה אומר לו, זה, הוא אומר לי, מה זה הזה? אנחנו פה בבני ברק, זה בצד השני של ה... ליד הירדן. אה, קריית שמונה כאילו.

לא. אה, באר שבע. לא. אז הוא אומר לי, כמה זמן נסיעה בבני ברק? אני אומר לו, שעתיים. אז הוא אומר לי, לא, זה רחוק לי. הוא בכלל לא מבין שהוא לא חוזר כל יום הביתה. קרה לי מקרה עם ממ"ם בנצח יהודה, חרדי, שהתערס. ופתאום נוצרה לו בעיה. הוא אומר לשאלה, את יודעת, אני ממ"ם, אני חוזר 11-3. אני חוזר פעם בשבועיים הביתה. אז הוא אומר לי, לא, כל יום אתה בבית, לא? הוא אומר לי, לא, אני... לא, לא, לא, לא. אני הבנתי, אבל את יודעת, אני לא לומד... כן, הבנתי, אתה בצבא, אתה לא לומד. זה בסדר, אני לא חיפשתי מישהו לומד, אני חיפשתי מישהו בצבא, הכל בסדר.

אבל מה זאת אומרת, אני כל יום אתה לא חוזר הביתה? זה לא במושגים שלה. היא לא גדלה לאבא שהולך למילואים ולא לאח שהולך לבית 11-3. וזה משהו שצריך להבין. הוא חייב להתחיל בהסברה, בהנגשה. אנחנו לא שם. וזה הפעילות החברתית הזאת. שנייה, להביא את העולם הזה ולהראות להם, אוקיי, זה מה שזה, זה לא כזה מפחיד, זה לא כזה... אז זה הדבר הראשון. אז אתה הולך לאדם שלא אומר, אז אתה קודם כל מראה לו, תראה, נגיד יש לו טראומה מהעקביש, אז יש חשיפה. הנה פה תראה, תראה העקביש פה לידך, הוא לא עושה כלום. רק לשים לו על היד את העקביש, אתה רואה, הנה לא קרה כלום.

זאת אומרת, מייצרים לו איזשהו... חסקה. היה חושים. לאט לאט. ואני אומר, המטרה פה זה לא לשנות אותם, זה לא לגרום להם להראות להם ש... הנה, תראו, אנחנו תבואו לפה ונטרוף אתכם. לא, הפוך, להראות להם. אתה יכול להיות חרדי בצבא. בוא, אפשר. ויותר מזה, ברחוב אתה לא תהיה חרדי. כי הרחוב הוא לא חרדי. ואם אתה תלך ותהיה בפיצריה ותהיה באושריה ותהיה... בוא אלינו. בוא אלינו, הפוך. אצלנו אתה תשמר יותר, אצלנו אתה תבנה את עצמך יותר, אתה תקבל יותר. פה נכנס גם התוות למשתתפים. התוות למשתתפים, אני חושב שצריך להיות התוות למשתתפים חרדים.

זה כל המשתתפים צריך. אבל משתתפים חרדים. וכמו שאמרת, אני חושב שיש הבדל בין שלילת זכויות. לדוגמה, שלילת חופש להכניס בן אדם לכלא זה שלילת חופש. זה עונש. אבל אם אני בא ואומר, תקשיבו, אני עושה הטבת מסים למי ששירת. אז אני גם מייצר לו רצון לעבוד כי הוא יקבל את ההטבה. וגם מגיע לו כי הוא באמת נתן. אני אומר כמדינה, אני נותן הטבת מסים למי... אז מי שלא עובד, מי שלא שירת, ישלם ככה מסים? כאילו מה, אתה מעניש אותי? לא, אני לא מעניש אותך. אני כמדינה אומר שהמסים שלי במדינה הם 30% ומי ששירת יהיו 15%.

למה? זה לא כעונש. ולכן גם זה, אגב, זה יסתדר גם עם החברה הערבית, אם מישהו יושב שיבקש פטור רפואי, יגיד מה אני, השמשה ביקש פטור רפואי? לא. אתה תשלם מסים כמו אזרח במדינה. הוא ישלם פחות כי הוא נתן. זה הפוך. אני אומר, כן, צריך לייצר הטבות לא שוויוניות. אומרים, החוק הוא לא שוויוני. אז בג"ץ פסק לי את החוק הוא לא שוויוני. הוא לא יהיה שוויוני. כי אם אתה מחפש שוויון, אני מחוץ לדבר, אני מגיע לוועדות בכנסת. ועדת חוץ וביטחון. ואני רוצה לשיח שם עם כל מיני אנשים. אז אני אומר, אתה רוצה להיות צודק או חכם?

אני רוצה להיות צודק. אוקיי, אז אי אפשר להמשיך את השיח. כי אני מעדיף להיות חכם. כי אני לימדתי את הילדים שלי שאם עכשיו אתה נוסע בקקע לפיקנטר ומגיע הטבות למשרתים, מה עם סנקציות אישיות על אנשים שבאמת בורחים מהשירות הזה? אני לא מדבר עכשיו על חבר'ה שבאמת לומדים תורה, בדיוק כמו שיש ספורטאים מצטיינים, יש גם תלמדי תורה שהם באמת כל היום בישיבה ולומדים וגדולי תורה שלהם. אבל מה אתה חושב על סנקציות אישיות באמת לאלה שבוחרים, לא יודע, לך לעבוד, פשוט להוציא פטור כזה או אחר בלי... אגב, כל העניין של הפטורים גם זה משהו...

אז קודם כול צריך לייצר מנגנון פיקוח טוב יותר. הישיבות גם, כן? גם על הישיבות. אני לא אומר שעכשיו ראש ישיבה הוא שקרן על התלמיד שלומד, אבל כשיש לך ישיבה של 5,000 תלמידים ויש ישיבות כאלה, או של 2,000 תלמידים, הוא לא עכשיו יודע כל אחד מתי הוא נמצא וזה טוב, זה טוב לייצר מנגנון פיקוח, זה יעזור לראש ישיבה לגרום להם לשבת יותר. יבוא ראש ישיבה ויגיד לך, כן, כן, תגיע אליי מדי פעם לביקורת. זה מפחיד אותם, זה טוב גם ללימוד. אז הדבר הראשון שצריך לדעת זה לייצר מנגנון פיקוח טוב יותר בתוך הישיבות.

לא תביעת אצבע, לא ברמה הזאת, אבל כן מנגנון של יותר מפקחים, יותר בדיקה ובחור שכמו... זה קורה היום גם בישיבות הסדר דתיות לאומיות, אם מגיעה ביקורת ומגלה שבחור שאמור להיות... או עכשיו אמור להיות בישיבה או עושה שירות מקוצר, אז זה אחיך, אז אני אומר, זה ברגע שאנשים מכוסים פעם ראשונה הם כבר נבהלו. אני אמשיך לזה בעולם היהודי, הרבה מקומות יבהלו אם תהיה להם גננת ערבית עם כפייה, נכון? מה קרה פה? נבהלו. אני אומר, אז נגיד שאפילו זה שאנשים יגידו, טוב, זהו, אני אחרי זה הכרתי אותה, היא בסדר. אני אומר, בחברה החרדית זה הבייס, זה לא מתחיל מזה שיש גננת לא דתייה בגנה.

אז איך אתה שם מפקד לא דתי? זה אגב דבר שהולך להיות מתוקן בעזרת השם בתוך הפקודות מטכ"ל שעוד לא נחתמו, באנו עליהם כבר. תמיד יש עבודה, בטח בצבא שזה ארגון כל כך גדול ומסורבל, אתה יודע, לכל דבר צריך פקודה והקצין ההוא אומר משהו אחר מהקצין ההוא ויש בלאגן ובאמת זה מעבר רק למסגרות החרדיות, זה בכל הצבא ככה. אני חושב שזו גם בעיה שבנויה בארגון כל כך גדול כמו צבא. ועם זאת, אף פעם זה לא יהיה מושלם. כאילו אני חושב שצריך להכיר בעובדה הזאת שגם חטיבת החשמונאים שזה המאמץ הכי גדול שהצבא עשה עד כה זה רחוק מלהיות מושלם.

ואיך מגשרים על הפער הזה שבסוף גם נער חרדי עכשיו שרוצה לבוא להתגייס, הוא לא יקבל את מעטפת המושלמת. אז קודם כול, גם החברה החרדית מבינה שלא כל מושלם, גם חיים בעולם הזה. הרבה פעמים אומרים לי, אתה מסוגל לתת לנו 100%, הייתי אומר לא, 97. זה המספר של הקדוש. אז 100% אף פעם לא יהיה 100%, זה ברור לכולם. אבל כשאתה שואף ל-100%, אז כשיש איזשהו פעם אחת שקרה משהו, אז זה יכול לקרות פעם בה. אבל כשאתה לא שואף ל-100%, אז אתה כבר מתפשר על הדברים, אז אתה מוצא את עצמך כבר במצב שאם אתה כבר מתפשר על הדברים, אז ריטום אי שורנו.

איך תדע עוד לאן נגיע. אז כן, אני חושב שלכן אני חושב שהחשמונאים וגם נצח יהודה כמסגרת, אני חושב שניתן להקים מסגרת נכונה, כמסגרת טובה. המסגרת היא מסגרת טובה, רק מה? יש מה לשפר ויש דברים שאם נשפר היום נוכל לבוא בהמשך ולהגיד, תראו הנה, כבר עשינו צעד. זה בניית אמון. כבר עשינו צעד ראשון. תראו, לדוגמה, הקורסים, כל נושא הקורסים, איך פתרו אותם באמת בחשמונאים. יצרו שכל הקורסים יהיו בתוך החשמונאים. היום נצח יהודה יוצאים לקורסים חיצוניים. כל קורס חיצוני הוא מורכב. כי אתה מגיע לבסיס אדם נמצא לפים, או לביסלח עם מרגמות, או קורס מקים ב-450.

כל מקום כזה אתה מוצא את עצמך במורכבות עם כל הנהלים שהתחייבת להם וכולי ואני לא מדבר על בעד אחד, ששם בשביל לצאת לבעד אחד החייל נאלץ כבר לחתום על ויתור והוא גם לא זכאי יותר לתוות לנהלים שלהם זכאי כחרדים. ברור לך שבסוף מגיעים לביד אחד וקשה להביא חרדים שיצאו לקצונה. אנחנו מייצרים אגב עוד פעם לופ. אם אפשר להיות קצינים חרדים שומרי כל הנהלים, אז כבר אין לי מפקדים חרדים. אין לי מפקדים חרדים... אני נכנס ללופ כזה, אני לא מצליח לצאת ממנו שיהיו מפקדים שמבינים את החיילים ודואגים לכל הנהלים.

תשמעו, אם הם יושבים גם את זה יפתרו. הם קיימים ממזמן, אבל הם אומרים שהם יעשו קורס קצינים משלהם בתוך הבסיס. אוקיי, יכול להיות. אני אומר, יכול להיות. נבנה פה משהו שיכול להיות פלטפורמה טובה. הוא צריך להוכיח את עצמו, זה אחד. ושתיים, צריך שנעשה את כל התהליכים. זה לא רק יבוא... אני אגיד... חייבים פה סינרגיה. כשאתה מנסה לייצר מענה, אתה לא יכול להגיד טוב, אבל פתרתי רק בעיה אחת. כשיש לי מינוס בבנק של 100,000 הצלחתי לפתור בעיה אחת ועכשיו יש לי רק 90,000, זה טוב. אבל כשאני רוצה לבוא ולתת אגרוף בשביל להכריע את האויב מולי, אז אם אני אבוא ואתן לו אצבע אחת, אבל הנה פתרתי בעיה אחת, אני אתן לו מכה עם אצבע אחת, תשבור לי אצבע.

זה לא עוזר. אני צריך לבוא עם כל האצבעות בשביל לתת מכה. וגם פה, אני חייב לעבוד במקביל. זאת אומרת, לייצר פתרונות. אגב, אני חייב לומר. אני יושב פה ונותן עצות ומדבר מניסיון. ניסיון האמועד שיש לי כבר שנים. אבל יש עוד הרבה מאוד אנשים חכמים. זו מדינה שמלאה באנשים חכמים. פעם ישבו את כמות האנשים החכמים במדינה הזאת ואמרו להם, בואו נמצא פתרונות ביחד. אני מרגיש שאף אחד לא ישב על המדוחה. אם היו יושבים על המדוחה, אני בטוח שהיו הרבה מאוד אנשים חכמים. נכון, בגלל שיש לנו ניסיון אז אנחנו יכולים להבין מהניסיון שלנו.

אבל יש עוד אנשים חכמים שיגידו, בואו תראו, אם אני אייצר ככה, נעשה ככה, תראו, זה יכול להיות פתרון טוב. יגידו, וואו, אף אחד מהיום לא חשב עליו. המציאו את ה"דוד ג'מש" כי היו חסרות התפטפות. כי היה חסר מים. המצאה ישראלית תפטפות. אף אחד לא חשב על זה לפני זה. כאילו היה את החוסר. אז היום אנחנו בחוסר. בואו ננסה למצוא עוד מוחות שיחשבו על עוד פתרונות. כרגע על הפתרונות שאנחנו שמים על השולחן, אני חושב שהפלטפורמה שאנחנו הצלחנו לבנות בעמותת נצח יהודה היא הנכונה. יש לנו בקדם צבא, מכינות ויישיבות הסדר.

יש לנו בת צבא, ליווי. זה ליווי ממש, ליווי שמגיעים. אני מגיע לשבתות, לחגים, מהמשפחה שלי. עם אשתי והילדים אנחנו באים. שבתות, חגים. ממש להיות איתם. זה משהו שלא רגילים לראות אותו בצבא. בטח לא אזרחים מסתובבים לך בין הרגליים. אני אחלק עליך, לנו היה... הם מגיעים רבנים. שבתות עם המשפחות. גם כשתפסנו קו יהודה ושומרון גם בהכשרה שלנו. היו מגיעים גם אלינו. זה היה מדהים. שמח לשמוע. ואני אומר, אני זוכר שאחד החיילים אמר לי באמצע מסע כומתה, 50 קילומטר, בקילומטר ה-37 בערך חברתי אליהם והם איתם את המסע את ה-10, 12 קילומטר האחרונים.

והוא ראה אותי ואומר, תקשיב, פת צבא וחיילים בודדים שצריכים את הסיוע. גם זה, אגב, אין בית חייל חרדי. היום חייל חרדי רוצה להגיע לבית החייל, בית החייל לא מותאם לו. לא קשרותית, לא צניעותית. יש שם בנות, יש שם בריכה. איך אתה מביא חייל חרדי למקום כזה? אתה לא יכול. אז הנה, אז נוטק נצח יהודה פתחה. באמת באמת היה צריך שהמדינה תתחיל. משרד הביטחון, צה"ל, היה צריך להקים בית חייל חרדי. אין. אז גם לחיילים הבודדים שצריכים כן את הסיוע הזה, הקמנו גם מחלקה פסיכו-סוציאלית בשיתוף הרווחה, של סיוע לחבר'ה עם עובדים סוציאליים.

צריך להבין שהוא עבר הרבה תהליכים עד שהוא הגיע אלינו. בדרך כלל היה לי חייל שהיה נפקד, ואז הלכתי להביא אותו. הבאתי אותו, אמרתי לו, אתה יודע, שם המגד מאוד כועס עליך. אז הוא אומר לי, צריך להחזיק חס עליי. אמר לי, כבר כעסו עליי הרבה אנשים. אני עברתי משמונה עשרה מסגרות. אני אומר לו, בן כמה אתה? הוא אומר לי, שמונה עשרה וחצי. הוא אומר, למה חשוב לך לקבל את התעודה הזאת? אתה מחכה פה שעה. זה התעודה הראשונה שאני מקבל בחיים. הוא נזרק ממסגרות שלא הייתי עים לו, כי הוא הגבוה בבית נמוך. לא הייתי עים לו.

בפעם הראשונה שהוא מקבל תעודה. אז אמרתי לו, בוא תבדוק. הלכתי לשליש, לקחתי את הפולדר, צילמתי אותו עם המגד. עשיתי מזה חשיבות גדולה. באמת, הדבר האחרון שאנחנו עושים זה אחרי הצבא. זאת אומרת, באמת, אם לוקחים את הפלטפורמה של נוטק ניצח יהודה ועושים לה כפול עשר, אז זה יהיה פה פי עשר יותר טוב. כי אנחנו עסוקים בלעשות טוב. אני אומר, גם מקדם צבא, גם בת צבא וגם אחרי צבא, מכינה לחיים, מסגרות לבוגרים. הרבה פעמים אחת החששות שאומרים, אני מכניס את עצמי לאיזשהו מקום שאחרי זה שאני משתחרר, לאן אני חוזר?

הוא בדרך כלל, הרבה מהם חוזרים לתוך הקהילה שלהם. אבל הרבה מהם חוזרים לתוך הקהילה כשהם כבר לא חלק אינטגרלי מהכל. ואז יצרנו להם בית מדרש לבוגרים שיושבים פעמיים בשבוע בערב ולומדים תורה. יצרנו להם מסגרות של טיול לפולין, לדוגמה, לבוגרים. זה עוד דבר. כמות הידע שחסרה בידע כללי, היסטוריה. הם לא יודעים שבן גוריון והרצל לא היו בדור. ורבי עקיבא הם לא באותו דור. הם לא מכירים שואה, הם לא מכירים הרבה מאוד דברים. כי מה שלא למדת, אתה לא יודע. אני אומר, אם לוקחים את הפלטפורמה הזאת ומשכפלים אותה פי עשר, אנחנו נראה פה פי עשר יותר טוב.

זה מה שצריך. נגעת פה באמת עכשיו בשילוב שלהם גם אחרי לתת להם נחיתה רכה. הם עכשיו חזרו ממסגרת כמו צבא, והם עכשיו צריכים לחזור לאיזשהו אורח חיים מסוים. אתה רואה נחבה בוגרים שלכם בנצח יהודה שהם, נניח, אמרת שיש לכם מסגרות לתואר ראשון ולמקצועות. אתה רואה שהם משתלבים גם בשוק העבודה, בין היתר? אז ככה, קודם כל צריך לדעת שהמסגרת של נצח יהודה זה מסגרת של שנתיים שירות ושמונה חודשים שנת משימה. מה זה שנת משימה? פעם כשהקימו את זה בנח"ל, אז בעצם בנח"ל הם היו עושים שנה שהם עובדים בקיבוץ ברפת.

היו עושים את זה בנח"ל, אבל כשהקימו את זה אז אמרו בנצח יהודה מה ניתן להם בשנת משימה הזאת? ניתן להם לימודים אקדמיים. עושים להם השלמת בגרויות. לימודים מקצוע. חלקם לומדים מקצוע כמו מזגנים והם מחליפים את התכנעי המזגנים. הוא חשמלאים, הם מחליפים חשמל. לא מחליפים חשמלאים. זאת אומרת, המסגרת הזאת היא מסגרת שמייצרת לא רק עוד לוחמים בשבילנו, היא מייצרת לנו אחר כך חבר' פרודוקטיביים לטובת המדינה. לטובתם גם, כן, לא רק לטובת המדינה. ואנחנו הקמנו עכשיו מכינה לחיים גם זה בשיתוף הרווחה, שבה הם משתלבים, נמצאים במכינה שנותנים להם דיור ונותנים להם כלים לחיים ונותנים להם לימודים אקדמיים שהם לומדים במקומות כאלה ואחרים, זאת אומרת כל אחד במקומו.

וכן, יש איזשהו מחקר שיוצאים מחקר של מכון שלמה ניימן, ובמחקר הם הראו שתשעים אחוז מהבוגרי צבא החרדים משתלבים בתעסוקה. זאת אומרת, הפרויקט הזה יותר משהו פרויקט צבאי, הוא פרויקט כלכלי לאומי. וזאת לעומת ההשתלבות של הגברים החרדים בכלכלה גם אחרי הפרויקט שעשו לאקדמיה. אגב, השקיעו תוכנית גדולה לשילוב החרדים באקדמיה, שמו על זה 1.7 מיליארד, והמסקנה הייתה שזה לא עבד טוב. אני לא יודע להגיד מה לא עבד טוב, אבל זה לא עבד מספיק טוב כמו שציפו. ואני אומר, הפרויקט הזה הוא עובד. עובדה שהוא עובד. כי ברגע שנתת לו כלים, אני אגיד משהו, אני אומר את זה לחבר'ה במסע כומתה, אני אומר להם, תדעו לכם, כל דבר קשה שיהיה לך בחיים, אתה תגיד זה קשה?

50 קילו לדחוף 50 קילומטר זה קשה. זה לא קשה. כי אתה לוחם זה מנטליות כבר. תקשיבו, אתם עוברים פה תהליך ואחר כך שהוא מגיע לשוק העבודה, אז הוא אומר, אני יודע, אני מסוגל. יש לו תחושת מסוגלות. יש לו תחושת מסוגלות שהוא מקבל אותה אגב בנצח יהודה, כי הוא אחרי שנים של חוסר מסוגלות. אחד החיילים, אני זוכר, הגיע, ישבתי עם המגד לשיחה והוא ישבתי איזה שעה לביאה איתו. הוא דפק בדלת של המגד, הוא אומר, המגד לא הייתי, שנייה רגעים עוד מעט. מיד המגד אומר לו אחר כך, אנחנו ממשיכים בסדר, אחרי חצי שעה עוד פעם הוא דופק.

אמרתי לו, המגד, עוד מעט. אחרי עוד חצי שעה, כבר שעה, עוד פעם דופק. אני קולט שמדובר בלוחם, ואז היה מסלול, היה בינצח יהודה מסלול, לא משנה, היה בנוי אחרת, הייתה פלוגת מסלול. אני קולט שהחייל הזה ירד מסיור ומחכה פה שעה בחוץ במקום ללכת להתקלח ולישון, והמשימה הבאה שלו, הוא מחכה בחוץ. הוא צריך משהו מהמגד. אני אומר להם, מה אתה צריך מהמגד? הוא אומר לי, תקשיב, היה טקס מסלול, אני הייתי בהעפניה, לא קיבלתי את התעודה. אז המגד יכול לה... עכשיו הוא לא יודע שהתעודה לא הייתה למגד, היא הייתה לשליש.

הוא לא יודע שהמגד מחזיק את התעודות אצלו במשרד, לשליש לוקח את הפולדר איפה שהוא בארון. אני אומר לו, למה חשוב לך לקבל את התעודה הזאת? אתה מחכה פה שעה. כי זה התעודה הראשונה שאני מקבל בחיים. הוא נזרק ממסגרות שלא הייתי אימו לו, כי הוא הגבוה והבית נמוך. לא הייתי אימו לו. בפעם הראשונה שהוא מקבל תעודה, אז אמרתי לו, בוא בוא בוא. הלכתי לשליש, לקחתי את הפולדר, צילמתי אותו עם המגד ועשיתי מזה ככה... תקשיב, עשיתי מזה חשיבות גדולה. ובאמת, התחושת מסוגלות הזאת, ולכן הפרויקט הזה הוא מוצלח לא רק ליצור קייץ הצבא, הוא מוצלח לעצמם ולכלכלה ולחברה הישראלית כי אנשים שמשתלבים.

אני חייב לומר שמשתלבים לצערי עדיין בתפקידים עם משכורות נמוכות. כי השלמת פערים היא קשה. כי בעצם לבוא ולהשלים עכשיו 12 שנות לימוד שהוא לא למד ליבה, איך תגיד לו, הולך תהיה רופא? יש לנו רופאים אגב, יש גם רופאים. הם בבוגרים, יש. אבל איך תגיד לו עכשיו? אז הרבה מהם עובדים באבטחה, כמו שאמרתי, יש טכנאי מזגנים, אבל יש גם כאלה שהצליחו להשלים בגרויות. להיכנס לאוניברסיטה, לעשות תואר. בין אם זה ארכיטקט, בין אם זה עובד סוציאלי, בין אם זה מורה של הצבא והכלכלה ייעלו מבסיס תרומות, כך לא יכול להיות שגיוס חרדים יהיה על בסיס תרומות לגמרי.

באמת ככה אנחנו טיפה לקראת סיום, נגענו פה בהמון דברים החל ממה עמותת נצח יהודה עושים, איך הם באמת עוזרים לנוער החרדי להשתלב גם בצבא, אחר כך בכלכלה ונגענו פה גם בזה שהמדינה לא מתמרצת את הדברים האלה, את הפתרונות שבאמת יובילו אותנו למקום טוב יותר גם מבחינת גיוס, גם מבחינת שותפות בכלכלה. אתה חושב שיש משהו שהפספסנו לדעתך? לא, אני חושב שדיברנו על עיקרי הדברים. ואני חושב שהחשיבות גם של הפודקאסטים, אנשים עושים להם הרבה מאוד דרכים. במיוחד במדינה פקוקה כזאת. פקוקה, כן. אפילו כביש הרכיש של המדינה, כביש 6 יכול להיות פקוק.

אז שומעים פודקאסטים, שומעים ידע שמשוטפים כלים או שוטפים את הבית, הולכים לשמוע פודקאסטים כי יש רצון לאנשים, החברה משכילה, יש רצון לאנשים לשמוע עודות. אני חושב שהיכולת הזאת להגיע דרך הפודקאסט לשיחה שאף פעם אני לא אצליח לשבת עם בן אדם אחד על אחד עם כל אזרח במדינה, אבל אם יש פודקאסט שבו בן אדם לוקח שעה, שעתיים מקשיב, אומר שנייה, בוא נקשיב רגע לראות את התפיסה השלמה ולא רק את הצעקות, אני חושב שזו ברכה. לכן אני לא חושב שעכשיו בגלל שאמרתי שהמדינה צריכה, אז מחר ביבי שומע ובנטיק לוקח והכול קורה.

אבל שאם האזרחים יבינו שיש פה משהו אמיתי, שיש פה צורך לעשות תהליך אמיתי, אז נפסיק להיות פופוליסטים ונתחיל לדבר בשפה של בוא נראה מה כן עושים. אני באמת חושב שגם התרומה הזאת של הפודקאסטים הארוכים יותר זה באמת להרבה אנשים נמאס מהתרבות הזאת של המדיה המקובלת, הערוצים הגדולים שלא מגיעים לעומק של הדברים ובאמת באים ומנסים להבין ולפתור שני אנשים שמגיעים מרקע שונה והם רואים, אוקיי, איך מגשרים על הפערים. אני חושב שזה הדבר המדהים שהדבר הזה עושה באמת. שמע, אם אנשים רוצים למצוא את העשייה שלך, של עמותת נצח יהודה, לאן הם יכולים ללכת ברשת?

לחפש עמותת נצח יהודה. יש לנו אתר עמותת נצח יהודה. אם רוצים דווקא בנושא גיוס, אז יש לנו את נתיבים, יש אתר של נתיבים ושם יודעים להכנין לגיוס. אם רוצים בנושא של מכינות, אז מכינות ובגנה צבא זה לחפש את המכינות של עמותת נצח. אפשר למצוא אותם וברוך השם אנחנו רואים רק ברכה. צריך להבין שאנחנו התחלנו לפני שבע שנים עם ארבעה תלמידים. היום אנחנו כבר במכינות עם 350 תלמידים בשנה כאשר אירוע שקרה ממש בחודש אלול, הגיע ביבי לאירוע שעשינו איתו בקוטל במנהרות הקוטל, יחד עם תלמידי המכינות. מבחינתנו זו הייתה אמירה שאומרת, מכירים ומכירים בערך של העשייה הזאת שהיא חייבת להיות מוכפלת והיא תהיה game changer בטווח של שנים בודדות.

אני לא מדבר על 20 שנה, 20 שנה זה עוד דבר. בטווח של שנתיים, שלוש אפשר לראות פה שינוי אדיר. מדהים. אנחנו רואים את השם. מדהים. הרב שאול לביאל, תודה רבה, היה לי תענוג. תודה רבה, היה לי תענוג.