"זה לא להתפשר, זה לזוז": האמת המטלטלת על המיומנות הכי חשובה ב-2026 | אור רז

אורז. ברוך הבא. בסדר גמור. אתה רוצה שנתחיל ונבין מה זה גמישות מחשבתית? מגניב. את רק מספר לך? כן? יאללה. קודם כל אני אגיד שזה תחום מדהים שאני בכלל התחלתי בגלל שאני רציתי להיות יותר גמיש. לגמרי לגמרי. יש המון הגדרות ואם תשאל אנשים סתם ברחוב הם יגידו לך נראה לי שזה להתפשר. כי זה עובר לנו טוב כזה שאם מאוד מאוד קשה לנו ואז אנחנו גמישים אז אנחנו מתפשרים על משהו. אבל ככל שחקרתי את זה יותר ואני כותב איזה דוקטורט היום בבר אילן, ותחליכנס לזה קצת יותר מאוחר, אתה מבין שזה לאו דווקא להתפשר.

כלומר להתפשר זה רק משהו אחד קטן מתוך זה. אחת ההגדרות הכי יפות היא של לאורן מילר, היא חוקרת באוניברסיטת לונדון, והיא אומרת זה היכולת לזוז בין מחשבות והתנהגויות במצבים מורכבים. כי אם קל לך אז מה החוכמה להיות גמיש. אבל אם קשה אתה נמצא בקונפליקט, קשה לך לדחוף את עצמך, קשה לך להביא את עצמך למקום שאתה רוצה ואתה מתבאס על איך שאמרתי את זה, ותבין זה בזוגיות, זה בשנה ראשונה בזוגיות, זה בלמצוא עבודה, זה בלהרשים את עצמך, זה בלדחוף ואז דווקא להיות במקומות האלה שאתה תופס את עצמך, ואתה אומר, מחר הסיטואציה תקרה לי עוד פעם עם המנהל שלי, עם הבזוג שלי, עם השכנים שלי, האם אני יכול פשוט להזיז משהו בראש שלי כדי שאני אגיב אחרת וזה סופר קשה.

אני תמיד אומר את זה, תשמע, אנחנו יושבים פה סבבה והכל וזה. שלא ייתפס שזה כאילו קל. רוב האנשים לא יחשבו על זה. יהיו אנשים שרק בדיעבד יגידו הייתי יכול לעשות משהו אחר, וזאת אחת הבעיות שאף אחד לא יתפוס אותנו באוזן ויגיד לנו, היי, עכשיו תזוז. זה נורא נורא קשה, אז כאילו, נתתי רגע דוגמה על אם אני מאוד מתבאס על עצמי שאני מגיב בצורה אגרסיבית ואני רוצה להגיב קצת פחות אגרסיבי, זה אחד המקומות הכי יפים שגמישות יכולה להיכנס. זה לי כזה נשמע גם לנו בתור בני אדם אנחנו מספרים לנו הרבה סיפורים בעיקר על עצמנו, איזה נרטיב מסוים שיש לנו על עצמנו.

אני עצבני כשעושים לי ככה. מה התפקיד, כאילו אני מדמיין את הגמישות כזה כאיזה משהו שבא ושובר את הסיפורים האלה. איך הממשק בין הנרטיבים שלנו לגמישות נראה? אני חושב שעולה תסכול. כשעולה הרבה מאוד תסכול זה אינדיקטור לזה שאתה לא גמיש. אני אתן לך דוגמה למשל, הרבה אנשים ואולי זה רלוונטי למי שמקשיב לנו, הרבה אנשים יוצאים מהצבא, נגיד אני הייתי קרבי, בגדוד 50 בנח"ל. ואז אתה יודע, אתה יוצא ואתה אומר כאילו, בא לי, אתה יודע, אני הייתי קרבי ואתה יוצא ולא ניכנס עכשיו למה עשיתי וכאלה, הייתי בלבנון.

תקופות לא טובות, ואתה אומר כאילו, יש לי מלא עצבים, אני מאוד עצבני. אני גם הייתי מסתובב ברחוב כאילו, בקטע של כאילו... אתה מתאני. כאילו, ביי לזוזו לי מהפנים וכאילו אתה עצבני ואתה גם... אתה מקבל גם חיזוק מהסביבה בצבא של כאילו, סבבה, זאת הדרך גם, אתה יודע, יש לך חברים או אתה כזה בקרבי וזה. ואז אתה יוצא החוצה. אתה מגלה שהאזרחות היא לא כזאת. זה לא תופס, גם מסתכלים עליך כאילו, מה נסגר איתך? מאיפה נפלת? כן, בדיוק. כאילו אני יצאתי מהצבא, עבדתי בקיבוץ כדי לחסוך כסף, עבדתי נוער ותפסתי את עצמי מאוד מאוד תקוע באיזשהו מקום ולא הייתה לי ברירה אלא להשתנות.

לצערי היום שאני מסתכל על זה, לא זזתי מהר. חטפתי כפות, לא הבנתי מה צריך לזוז, לא הבנתי שהדבר הכי חשוב זה להקשיב לפידבקים. אנשים נותנים לך מתנות, תקבל אותן. אתה יודע, היום אני במקום אחר. אני מסתובב בכל הארץ, עובד עם מלא ארגונים, אנשים צעירים באים אליי ואני כאילו אומר להם, תעצרו שנייה, מה אתם רוצים? והאם ההתנהגות שלכם, תכלס מה זה גמישות? זה האם ההתנהגות הפרקטית, מה שאתה אומר, מה שאתה עושה, מה שאתה אוכל, מה שאתה עושה עם הגוף שלך, איך שאתה קם בבוקר, זה מקדם אותך או לא? אם לא, תזוז.

אנשים אומרים לי, רגע, אבל אם אני לא יודע לאיפה להזיז, אז חפש רפרנס, חפש אנשים שאתה קצת יותר מחזיק מהם. זכרות ההורים שלך, זכרות אנשים שאתה מכיר. תתחיל לשאול שאלות. תתחיל לשאול שאלות. איך הגעת לזה? מה עשית? ותקשיב, אני אוהב את הספרים ואני אוהב פודקאסטים ואת הכל, אבל לבוא לבן אדם שאתה מעריך ולשאול אותו מה המחשבות שלו, איך הוא זז, מה קשה לו, זה אולי הדברים הכי טובים שאתה יכול לעשות. אז אפרופו הדבר הזה של מה שעובר לך בראש לבין המציאות, לזהות את הפערים האלה. תכלס, לא עכשיו תיאורטי.

כאילו, למה לא עובד לי? ואמרתי לשאול את עצמי, האם יש לי משהו אחר שאני יכול לעשות? יש כאן איזה אלמנט, זה נשמע של הרבה פעמים אנחנו ביקורתיים כלפי עצמנו. הביקורתיות הזאת יכולה להיות איזושהי מקל בגלגלים לגמישות? כן, כן, כי לוקח אותי לכיוון אחר. אני התחתנתי בגיל 36. ותשמע, כאילו, היה יש מלא סיבות. הייתי מחור לעסק שלי, הקמתי חברה, אבל רציתי זוגיות. וחודש הציפיות שלי היו מאוד מאוד גבוהות ולא מותאמות. ואני חושב שמלא אנשים חווים את זה, שהם מאוד ביקורתיים. אמרת ביקורתיות, הם מאוד ביקורתיים.

מאוד קשה להם להתפשר, מאוד קשה להם לזוז. כשהם רואים משהו שכבר לא מסתדר להם בלמצוא בן זוג, למצוא בת זוג. הם כבר מתוסכלים והולכים אחורה. הם לא אומרים לעצמם, רגע, אולי אם אני אזוז לאיזושהי מחשבה אחרת, אני אוכל לעשות פה איזה משהו. ואני נורא מאמין בחולות נרקשות. זה גם משהו שלקחתי מג'ון דניס. הוא רואה שאחד הדברים הכי יפים שהוא ראה זה גמישות מחשבתית זה יכולות נרקשת. אף אחד לא נולד איתה. אף אחד לא נולד איתה. אפשר להיכנס פה לאיזה ויכוח תיאורטי כזה של אתה יודע, ילדים קטנים, אז אין להם הקוות וזה, אבל זה בעולם היצירתיות.

גמישות זה משהו אחר. זה יכולת או לזוז בין ההתנהגויות ממש כאילו לשנות את ההתנהגות שלך תוך כדי, או לזוז בין מחשבות שזה קצת יותר קשה ותכף נגיע לזה בהמשך על השינוי בין גמישות לשינוי הרגלים שכאילו הם לא חברים הכי טובים. כי גמישות זה לזוז מהר ולהשתנות ולדחוף את עצמך והרגלים זה את אותו דבר לעשות עם מין משמעת עצמית כזאת. אבל אני לא חושב שנים חיברתי ביניהם. אני חושב שגמישות זה דווקא היכולת לייצר לעצמך משמעת עצמית במקומות שקשים לך. זה שמה. יש לך אולי דוגמה לאיזה משהו שקשה שגמישות באה לידי ביטוי שם?

כן, אני בן 47. לפני המון שנים הייתי מנהל פרויקטים בראיית תל אביב. הייתי שלוש שנים והייתי בן אדם אגרסיבי. היום הסיכוי שתעצבן אותי הוא מאוד מאוד קטן. גם כי אתה יודע, אני כאילו עושה עבודה עם עצמי ואני כבר ראיתי המון המון דברים. והמון המון שנים לא הייתי גמיש בגלל זה. חשבתי שאני צריך להילחם, חשבתי שאני צריך להיות מאוד נוקשה. וזאת אחת הסיבות שבעצם הלכתי לחקור את הגמישות. כלומר, אני חושב שכל מי שמקשיב לנו ואומר, איך אני שולט ברגשות שלי? איך אני מייצר מצב שאני לא אומר את מה שאני חושב?

כי אחר כך אני מתבאס על איך שאמרתי את זה. ותבין, זה בזוגיות, זה בשנה ראשונה בזוגיות, זה בלמצוא עבודה, זה בלהרשים את עצמך, זה בלדחוף. ואז דווקא להיות במקומות האלה שאתה זה יכולת שלנו, ובוא נתקדם רגע גם לראות על איזה מחשבות עוברות לי בראש והאם המחשבות האלה מקדמות אותי בתור אומר ביקורתיות. אם קופצת לי מחשבה על עצמי, שאני לא מספיק טוב, אני לא מספיק מסודר, אני לא מנהל את הזמן שלי טוב, משהו לא בסדר ואני רואה שזה נורא נורא מתסכל אותי וזה לא עוזר לי אז אולי אני יכול, אתה יודע, להכין קפה ולשאול את עצמי שנייה, האם יש מחשבה אחרת שאם אני אכניס אותה בהתחלה בצורה מלאכותית, ומה לעשות?

אני אומר כאילו תחשבו על זה כל דבר חדש בחיים הוא מלאכותי. כל דבר חדש, אתה עושה שינוי תזונתי זה מלאכותי, אתה עושה פעילות ספורטיבית זה מלאכותי, אתה נכנס לחברה חדשה, הכל זה מלאכותי. אחרי שבוע שבועיים זה עובר כאילו, מתחיל להיות משהו שיהתפתח עליך וזה גדל עליך. אבל במיוחד הביקורתיות הזאתי שאמרת, נגעת בנקודה מעולה, כי אם קופצות לי מחשבות שאני ביקורתי מדי, אז האם המחשבות האלה עוזרות לי? ויש הרבה אנשים שאני אגיד מילה קשה, פשוט מחרטטים את עצמם. ובאנגלית אומרים Self-trash talk. כאילו, לא, זה מי שאני, זה האופי שלי, ואז אתה קולט שהם מחפשים תימוכין ומחפשים אנשים, אבא שלי הוא כזה, המנהל שלי כזה, אני הייתי בצבא ככה.

אבל לא, זאת דרך אחת שהיא סבבה, שהיא מתאימה, היא מתאימה לסיטואציות מסוימות. אתה יודע, חוזרים רגע לצבא והכל. עכשיו אתה נמצא במציאות אחרת, ואולי הביקורתיות הזאתי לא מקדמת אותך, ואולי, אני הולך פה בזהירות, ונכניס משפט של אולי אני לא רואה נכון. אולי לא מספיק בדקתי ואם אני אחפש אני אמצא אנשים שהסתדרו טוב יותר. אולי אני יכול בצורה מלאכותית לחשוב מחשבות מסוימות, כמו למשל זה יעבור לי, אני עוד שנייה מסיים, אני אגיע בסוף שבוע לנוח, אני אסתכל על זה אחרת. ואולי אחרי שבוע שבועיים פתאום אשכרה תהיה לי מחשבה אחרת.

וזאת גמישות, זה היכולת לזוז ממחשבה אחת למחשבה אחרת. ואתה יכול עוד דוגמה למשל, היכולת להרגיע את עצמך. זה קצת מתחבר למה שדיברנו. אני לא חושב שיש מישהו שזה לא רלוונטי אליו. אז אולי דוגמאות, אתה יודע, אני מרצה באנגלית ואני עובד עם אנשים בחו"ל, זה כאילו אחת הדוגמאות הכי נפוצות בעולם. כולנו מתמודדים עם היכולת להתמודד עם המחשבות שלנו שקשה לנו. זה כשאתה מגיע למצב שאתה לא מצליח להירגע, שאתה לא מצליח לדייק. הסיטואציה חוזרת על עצמה לא מעניין אותך חד פעמי. אבל נגיד סיטואציה עם מנהל שלך, סיטואציה בצוג שלך, סיטואציה עם עצמך שאתה במצב כלכלי לא טוב.

ואם אתה עוצר שנייה ואומר, איזה מחשבה, איזו מחשבה, אם אני אחשוב אותה יותר תעזור לי. ואתה ממש עובד על השריר הזה. תקשיב, זה רמה גבוהה. ואתה לאט לאט מכניס, אז בהתחלה אתה אומר, טוב, זה לא מחזיק, זה לא אני. אבל עוד פעם ועוד פעם, ואתה כותב את המחשבות, לאט לאט אתה מצליח לזוז במחשבות, מתפתח לך שריר מטורף וזה מה שמייחד אנשים גמישים. נגעת פה בלכתוב את המחשבות, למה זה כל כך חשוב? איך זה בא לידי ביטוי בעבודה הזאתי, ברכישה של הגמישות המחשבתית? כי זה מפתח מודעות. זה מפתח מודעות ובעיניי זה גם קטע מאוד מאוד פרקטי.

כשהתחלתי לעבוד על הרגלים, שבוא ניגע בזה בקטנה רגע, נגיע לזה, אבל אחד הדברים היפים זה לראות מה קורה בקבוצות. בקבוצות שעוזרות לאנשים לעשות שינוי תזונתי ובקבוצות שעוזרות לאנשים לעשות פעילות ספורטיבית וכאלה. אחד הכלים הכי חזקים בכל העולם וכולם מכירים את זה, זה לא מחדש, זה לכתוב. אנשים שמנסים להחזות עובדים איתם על מה אתה מכניס לפה, תכתוב. אנשים שעושים פעילות ספורטיבית עובדים איתם על איזה פעילות ואיזה כושר וכמה משקולות ואת הכל. ועשו על זה המון מחקרים וראו שכשאתה כותב אתה עוצר שנייה, זה נקרא השהיית התגובה.

עצם זה שהשהית את התגובה רגע וכתבת, עשית עם זה משהו, זה שנייה נותן לך את היכולת לעשות זום אאוט ולראות רגע האם המחשבה שלי, האם ההתנהגות שלי טובה לי. ואם לא, אני יכול לשנות אותה. כשאני לא כותב, אז הסיכוי, אתה יודע, זה לא 100%, אבל הסיכוי שאני אגיב כמו שאני רוצה הוא קצת יותר קטן. אני למשל, אני מדבר על זה המון, אני מחור לקבוצות ווטסאפ עם עצמי. וזה כלי של, אני באמת, אני לא מבין למה לא להשתמש בו וזה סתם דוגמה. מי שרוצה יכול לכתוב ב-Notepad או פתקים לעצמו, לא משנה. קצת קשה לי עם מחברות, כי כשנגמרת מחברת אז היא נגמרת.

אז כאילו מה אתה עושה איתה? ואין לך מנוע חיפוש. וכאילו כתבת דברים יפים وكאילו זה נעלם. אבל לכתוב לי מחשבות, אני אתן רגע דוגמה. אני עובד עם אנשים בכירים במשק הישראלי, בניתי את עצמי, אני מלווה מנהלי חטיבות בחברות פיננסיות, בארבע חברות הייטק שאני ממש עושה תהליכי עומק ואני מת על זה. ואני בן אדם מאוד עמוס, כמו הרבה מאוד אנשים. אני לא זוכר מה אמרו לי, אני לא זוכר מה הוא אמר בדיוק בסיטואציה מסוימת, מה מערכת היחסים ביניהם. ואם מסתיימת לי פגישה ואני כותב ואני גם כותב את מה אני חשבתי, וגם אני כותב את מה שהתכוונתי להגיד ולא הספקתי.

כשאני קורא את זה שתי שניות לפני הפגישה הבאה זה מאוד מאוד מחדד לי. ואז אני בן אדם הרבה יותר חד, אני יודע להזכיר לאנשים דברים שהם אמרו, זה מייצר סמכות, זה כלי פרקטי, תכלס, שנורא נורא עוזר. אז אפרופו לכתוב, אני בעד. אני אישית מאוד אוהב גם תרגילי כתיבה. מן, נקרא לזה כתיבה מודרכת או נותנים לך נושא ואתה כותב עליהם כתיבה אינטואיטיבית, יש אלף ואחד דברים. יש אולי איזה תרגיל מסוים שיכול לפחות לפתח את ההתחלה, את הניצנים האלה של המודעות לגמישות? כן. יש בגדול כמה מיומנויות שאפשר לקחת גמישות מחשבתית ולפרק אותה למיומנויות.

ולמה רגע מיומנות, לפני שאני אענה לך? שמיומנות בניגוד למשימה, משימה אתה עושה, סיימת, תודה, אתה יכול לכתוב אותה, אתה יכול לא לכתוב אותה. לפעמים היא עוזרת, לפעמים היא לא עוזרת. גם אני טוען שהרבה פעמים אנחנו מנסים משהו והוא לא עוזר כי העולם לא כזה פשוט. ואז אנחנו מתבאסים ואנחנו אומרים לעצמנו, טוב, זה בסדר, זה לא עובד. מיומנות בניגוד לזה זה משהו מאוד מאוד ארוך ומשלב בתוכו ליפול, לחטוף כאפות. זה כמו לרכוב על אופניים. אתה לא יכול ללמוד לרכוב על אופניים בלי ליפול. אני שוחה, כאילו, אתה יודע, מה שמאוד עזר לי זה שאני לא מרגיש שאני מצליח לצוף, אז אני מרים את הרגליים כדי שאני שוחה חטירה.

זה כאילו, כדי שהראש, אתה חייב ליפול, חייב לחטוף כאפות. חייב לבלוע טיפה מים. בדיוק. אוי, כמה אני בולע. אבל מה עם בטרוף, חבל על הזמן. אבל אני אומר, אחת המיומנויות הכי יפות, והיא נשמעת פשוטה והיא לא, והיא מאוד מאוד מחזקת גמישות מחשבתית. אגב, היא נורא פרקטית, יש לה קשר ישיר. מי שיעשה אותה לאורך זמן, חד משמעית יהיה גמיש. כל המחקרים בעולם, לקחתי את זה מג'ון דניאל, אבל זה מראה. זה היכולת שלך תוך כדי סיטואציה, ואם זה מאוד מאוד קשה, אז רק לעשות את זה אחר כך ולאט לאט זה חוזר. זה כשמאוד קשה לנו לעצור לשתי שניות, שלוש שניות, לשאול את עצמי, מה עוד אני יכול לעשות?

אנשים גמישים,כשבדקו מה הם יכולים לעשות מבחנים קוגניטיביים,ראו שהיכולת שלהם לייצ לוליאית יורד. אתה גם יכול לחשוב רגע מה אני עושה איתו. כשאני עברתי בעיריית תל אביב לפני המון המון שנים, ענית תקציב לקפה שחור ואנשים מאוד מסוימים אגרסיביים, לא נגדיר אותם, זה לא כזה משנה, היו באים וצורחים עליי, על העובדות שלי. ואחד הדברים היפים שעשיתי מדי פעם זה באתי לאנשים ואמרתי להם, בוא, בוא איתי. בוא. והיה לי כזה פינת קפה כזאת קטנה של איזה קייר מסכן ומדי פעם, איזה פעם בכמה ימים הייתי עושה קפה שחור למישהו.

וכאילו העובדות שלי אומרות לי, למה אתה כאילו נותן שופר לבן אדם שצרח עכשיו ולא מרוצה. הייתי אומר, הוא הגיע, לקחתי אותו, עברתי אותו תהליך של באמת דקה כאילו, ותוך כדי הוא לאט לאט נרגע, עשיתי לו קפה. בסוף היה אומר לי, אתה בסדר אתה, העירייה, לא משנה. כל מיני דברים שיצאו שם. אבל אחד הדברים היפים זה שהבנתי שאני יכול לשלוט בתגובות שלי. הבנתי שאם אני יוצר שנייה ואני מייצר לעצמי בופה של כמה אפשרויות ואני עובד על השריר, תקשיב, זה חדר כושר, זה תכלס, זה לזוז, זה לשנות ואני בוחר, אני נהפך לבן אדם יותר גמיש.

היכולת שלי לזוז היא הרבה יותר מהירה. בוא נעיף אותם לדוגמה אחרת. כולם היום על AI, AI, AI, כל דבר והכל. אני ככל שאני מדבר עם אנשי טכנולוגיה ואני עובד עם צ'קפוינט ומייקרוסופט, אני עובד עם חברות מאוד רציניות, הבשורות הן לא טובות. הרבה אנשים הולכים לעזוב, לעבוד, לאבד את העבודה שלהם. והרבה אנשים נכנסים ל-AI, אבל אתה יודע, לאט לאט בודקים את זה. הרבה אנשים לא באמת נכנסים, לא באמת מוצאים זמן במהלך השבוע לסגור חצי שעה ולהגיד, עכשיו אני מחפש כלי ולומד אותו. עכשיו אני מחפש משהו שאני גם ככה עושה בצורה ידנית ובוא נראה אם AI יכול לעזור לי.

תכף דוגמה הכי פשוטה ומתומטמת, אבל היא מגניבה. אני עושה את המדיח בבית שלי וצילמתי לצ'ט ג'י פי טי את המדיח ריק ואת הקיור מלא ואמרתי לו, תסדר לי בצורה הכי טובה והוא סידר לי את זה. צלחת, צלחת, כוס כוס, אתה לא מבין. עכשיו זה לא זה, זה סתם דוגמה טיפשית מדיח, אבל זה לעצור שניה ולהגיד, מה אני עושה היום ברמת האיילים שלי, ברמת ניהול המשימות שלי, ברמת ניהול קונפליקטים שלי עם שכנים שלי, וגם ברמה של ניהול משימות ולראות איך AI יכול להיכנס. ולעמרות שכולם מדברים על AI כי זה סקסי ואטרקטיבי ומגניב, היום ארגונים רואים שמעט מאוד אנשים באמת מפנים חצי שעה, רבע שעה, כי זה קשה, כי זה מאוד unsearchanty, לא ידוע.

ולהצור שניה ולשאול את עצמך, למה אתה לא עושה את זה? זה באמת שתי אפשרויות. זה או שיכריחו אותי בעבודה ואז אני אכנס, או שאין לי זמן, אין לי סיכוי, לא יודע לעשות את זה, אני לא איש טכנולוגיה. האם יש עוד אפשרויות? בופה, דיברנו על זה? כן. עוד אפשרות זה להחליט שאתה שומע פודקאסט על AI 10 דקות בשבוע רק כדי להתחיל להניע דברים. אפשרות מסוימת זה לחפש מישהו שהוא יותר מיומן ממני ולהרים לו טלפון ולהזמין אותו לכוס קפה. בקיצור, אני יכול לחשוב על עוד אפשרויות ורק מי שמתחיל לעבוד על השריר הזה שבכל סיטואציה קשה, עזוב את הסיטואציות קלות, אני יכול לייצר בופה, תכלס, פרקטי, לייצר לעצמי את התגובות ולזוז ביניהן, אחד הדברים הכי חזקים שהם תכלס שיגרום לאנשים להיות גמישים.

יש פה הרבה דוגמאות, אז אני אתחיל לפרק דברים ששמעתי פה. אחד מהדברים, תקן אותי אם אני טועה, היה איזשהו במקרה שלך עם אנשים שכועסים ספציפית, היה שם איזושהי זיהוי תבנית ואז pattern interrupt. כאילו שבעיניי זה משהו שמאוד קשה גם לזהות את התבניות האלה, כי בסוף ספציפית הוא בא וצעק עליך, אבל אפשר להשליך את זה על עוד המון סיטואציות אחרות בחיים. וכמו שאמרת, השריר הזה זה לשים שניה סטופ לסיטואציה ולקחת אותה למקום אחר. איך אפשר להוריד את הדבר הזה שניה לפרקטיקה, כי הרבה פעמים תוך כדי תנועה ממש קשה לשים ברקס.

אז או מלפני איזה תרגיל מחשבתי או בתוך כדי מה לשים לב בגוף שקורה. ממש. אז קודם כל סחטן שנגעת בגוף כי זה עוד משהו שאני יכול לעשות, אז עוד שניה נגיע לזה, אבל הרבה לפני והרבה אחרי. כלומר, אחד, להבין שזה שריר שהוא קשה. רוב האנשים אין להם את זה. אין להם את זה לא כי הם לא יכולים, כי הם לא מכירים את זה ולא יכולים לעבוד. זה להבין שניה שאחד ההבדלים הגדולים ביותר בינינו לבין בעלי החיים זה שאנחנו יכולים לבחור. יש לנו את היכולת לעשות זום אאוט ולהסתכל קדימה. ואם מספיק מי שמקשיב לנו לוקח סיטואציה אחת שהיא יותר מורכבת עם מישהו מאוד מאוד ספציפי בחיים והוא אומר, אני יודע מתי הסיטואציה קורית.

אני נותן דוגמה על קולגה בעבודה, אבל זה יכול להיות גם בזוגיות וזה יכול להיות למישהו שיש ילדים. ולהגיע למצב שאתה דקה לפני הסיטואציה ומידיו אתה יודע שהיא כתובה לך ביומן והולכת לקרות עוד מעט או אתה מכוון אליה ואחרי שהסיטואציה נגמרת, לחפש מקום בטלפון, בוא ניקח נגיד דקים, ופשוט לכתוב. לכתוב עוד אפשרות שהיום אני הולך להשתמש ואחרי שהסיטואציה מסתיימת לעשות הסקת מסקנות של באמת, אני לא מגזים. חצי דקה שאף אחד לא יחרטט אותנו. אין לנו חצי דקה. אולי אנשים אומרים, אה, אני רץ למשימות. חצי דקה, עצור שנייה, תכל'ס.

הצלחתי? לא הצלחתי? מה עזר לי? האם אני יכול לעשות משהו אחר? ואני אומר לך, מספיק שבן אדם עושה את זה כל יום במשך שבוע. זה תרגיל שהוא נורא נורא פרקטי. מה שיקרה לאט לאט, המודעות שלך גדלה. אתה פותח, אתה סוגר סיטואציות. אתה ממש מכריח את עצמך לבדוק עוד אפשרויות. ואז אתה מאוד על זה. ואז הסיכוי שתוכל לזוז בין אפשרויות הוא הרבה יותר גדול. הוא הרבה יותר גדול. אני אתן דוגמה בכלל מכיוון מאוד מאוד אחר. לפני שנתיים לקחתי את הבן שלי ורציתי שהוא ילמד לרכוב על אופניים ויש לו יכולת להתפתח מוגבלת.

הוא נורא מתוסכל, הוא נופל. אני זוכר אני הולך איתו בשכונה והאופניים נופלות וזה ואני אומר כאילו, מה אני יכול לעשות? ואתה יודע, אני בא אליו גמיש ואת הכל. ובגלל שאני עובד על עצמי, עצרתי שנייה וישבתי כשהוא נרדם בערב ואמרתי, מה אני יכול לעשות? מה אני יכול לעשות אחרת? מה אני יכול לעשות אחרת? ואמרתי, לא עולה לי, לא עולה לי, אין לי, אין לי תגובה. כאילו, באתי ברכות, באתי באסרטיביות, הראיתי לו, החזקתי את המקל, עשיתי הכל. ואז אמרתי, רגע, בוא נחפש באינטרנט. ופשוט ישבתי על זה. אמרתי, בטוח יש תגובה שלא מצאתי.

ופתאום אני מוצא סרטון על מישהו בקנדה שהבין משהו שאני לא הבנתי, שכדי ללמד אנשים לרכוב על אופניים, אתה צריך ללמד אותם ליפול. שזה גם אנלוגיה מטורפת לחיים. ומה הוא עושה? הוא מראה איך הוא לוקח את הבן שלו פנים מול פנים והוא לא מלמד אותו לרכוב, הוא פשוט מלמד אותו ליפול. הוא אומר לו, מוכן? והגלגל אופניים בין הרגליים. הוא אומר לו ימין והוא מפיל לימין. והילד כאילו לומד לשים את הרגל. שמאלה. ואיזשהו שעב אומר לו, אני לא אומר לך, והוא מפיל או ימינה או שמאלה והילד קצת קשה, אבל לאט לאט הילד לומד ליפול.

ולאורך זמן הילד פשוט לא מתרגש מנפילות, מפתח את השריר של לשים את הרגל מהעיר ולקחת משהו שלא מסתדר בחיים ופשוט לקחת דף ולכתוב את התחנות. ממש למפות רגע מה קורה לי בהתחלה, מה קורה אחרי זה, איך זה מסתיים ולהצואור שנייה, השאלת התגובה, לעצור רגע ולראות האם אני יודע למפות תהליך. בעולם המקצועי שלי בארגונים ממש לוקחים ומפתחים את הכול ממש. כאילו תיקח אפילו דוגמה שכולם מבינים, איך מגייסים עובדים. אז איך מגייסים עובדים? יש כאילו ממש לאסוף קורות חיים שהיום ה-AI עוזר לזה, עושים הדרכות למנהלים וברור מי מראיין ויש פה ממש תחנות ואז ברגע שאתה מתחיל למפות למרכיבים מאוד מאוד קטנים, אתה יכול להתחיל לשחק עם דברים.

אחת הטכניקות שאני כל כך שמח ששאלת אפרופו פתרון בעיות, באנגלית קוראים לזה "דיוויז'ן" חלוקה. מה היא אומרת? היא אומרת אחרי שמיפיתי תהליך למלא מלא מלא מרכיבים קטנים, אני יכול לחלק את התהליך אחרת. רק יש פה בעיה. רוב האנשים מאוד מקובעים. הם מאוד מורגלים לתהליך מאוד מאוד מסוים. הם מאוד מתקשים להזיז וזאת באמת גמישות. וכשאני גיליתי את השיטה הזאת, זה היה לפני כמה שנים, הבן שלי אז האמצעי לא היה מוכן לצחצח שיניים ואתה יודע, כאילו כל מי שמקשיב לנו ואולי יש ילדים אומר כאילו בסדר שלא תצחצח שיניים שלך לגן, יאללה הכול.

אבל אתה מרגיש כישלון כאבא, אתה לא רוצה. והגעתי למצב שבאמת ניסיתי הכל עם מוזיקה ומסך ומשחות שונות וצחוקים ושום דבר הוא לא מוכן ואז יום אחד אני זוכר אני מפרון קטן של איקאה הייתי באיקאה יום לפני ואני אומר כאילו אני אומר לאשתי תקשיבי אני ממפה את כל הטקס בוקר על דף. היא אומרת לי מה אתה עושה? אמרתי לה אני הולך לפצח את זה. מה שנורא עניין אותי זה איפה אין לו התנגדות. אמרתי אני טוב בזה, זה היכולת שלי, אני מיומן בזה. אני עושה את זה בארגונים, אין מצב שלא מנצח את זה עם הילד שלי. ואז אני יושב, חושב את עצמי ואני תקשיב, אני כאילו כותב קמים ובבו בסנדוויץ' והכל ואני אומר כאילו איפה?

מה אני מפספס? ואז אני קולט שיש מקום אחד שהוא לא מתנגד, באוטו. ואני אומר כאילו בוא נצחצח לו באוטו. זאת אומרת תראה מה זה "דיוויז'ן", לקחתי את ה... אני חילקתי את התהליך אחר את התחנה שבה אני מצחצח לו שיניים כשהוא קם אני מעביר אותה לסוף התהליך שהוא קשור באוטו, אני לא אשכח אחרי זה אזוהב היחידת החילוץ ומי שיש לו ילדים והוא שומע את השיר שהוא אוהב. ותקשיב, עבד כמו קסם. כאילו אני שם אותו, אני מצחצח ואשתי אמרה לי תגיד מה אתה גנוב? אתה מצחצח עכשיו משחת שיניים וזה שאגב לכל גת יש משחת שיניים שלא צריך לשטוף את הפה אפרופו גמישות כי זה גם להחזיר תחנה.

שלושה חודשים אני מצחצח לו באוטו וזה נהפך להרגל והיום סבבה לגמרי. והייתי כל כך גאה בעצמי אתה לא מבין. הלכתי עם חלזה נפוח איזה שבועיים כי אמרתי זה משהו שאמרנו מקודם אם אתה זוכר, אף אחד לא תופס אותנו באוזן ואומר לנו, היי, יש פה עוד תגובה. אתה בן אדם חכם, לך תכין קפה, תשב, תפרק את זה ואמרת קודם פתרון בעיות, זה בדיוק זה. זה להבין שנייה שיש כאן פתרון בתוך התהליך. לא הגעתי אליו כי אני לא רואה את כל התהליך. לא מפיתי עדיין למרכיבים קטנים אז חסר לי דברים. לא באתי למישהו שאני מעריך בעבודה, בחיים אישיים ואמרתי לו היי תקשיב, אין לי פה פתרון, מה אתה אומר?

כדי להראות לו אני צריך למפות. והמון פעמים יש משהו בתוך התהליך שאני יכול להשתמש בו לחלק אותו, להחזיר אותו, שהוא עובד מדהים. אפילו אתך עוד דוגמה, היום רוב האנשים משלמים מבלי להוציא את כרטיס האשראי עם הטלפון. זאת מרכיב שנקרא "סאבסטרקשן", החסרה. פשוט לקחו חברות האשראי, זה התחיל בכלל מארצות הברית, מיפו את כל התהליכים של אתה בא לחנות, אתה רוצה לקנות משהו, אתה מעביר את המוצר, אתה הולך לקופה, אתה מוציא את הכל. אמרו מה יקרה אם אני אחסיר את האלמנט שאני מוציא את הכרטיס. ורוב האנשים שמקשיב לנו יגיד וואי זה נורא קשה כי זה שובר הרגלים, זה מאתגר אותך, זה מרגיש לך לא רגיל ושם גמישות נכנסת.

לגמרי. יש פה, נגעת באלמנט הזה של ההתנגדות, שאני מכיר את זה בעולם ההרגלים שהתנגדות זה פקטור מאוד מרכזי גם בשבירה וגם בהטמעה של הרגלים. אבל איך זה מתקשר לגמישות מחשבתית ההתנגדות? התנגדות אתה מתכוון לזה שבן אדם מתנגד לעשות משהו או שהסביבה מתנגדת לו? אפשר להגיד... או שאתה רוצה לדחוף את עצמך למשהו ואתה מרגיש שנורא קשה לך לדחוף את עצמך כי יש בך משהו שמתנגד. לא יודע אם זה משהו פנימי, זה יכול להיות שילוב כי הרבה פעמים התנגדות לא נוצרה רק במקום אחד. לפעמים גם הסביבה שלנו מתנגדת ואנחנו כאיזשהו מנגנון פיצוי כזה אנחנו מתנגדים עם עצמנו להתנגדויות האלה של הסביבה.

אבל... אז קודם כל זה הרבה פעמים נובע מזה שאנחנו פשוט רגילים לחשוב בתבניות מאוד מאוד מסוימות ואז מאוד קשה לנו לצאת מהתבנית הזאתי שאולי לזה אתה קורא התנגדות ולהתקדם למשהו שהוא יותר טוב לנו. ואז אתה גם יכול לשאול אנשים, הם יגידו לך זה האופי שלי, אני לא רגיל, אני לא יודע איך עושים את זה, זה לא אני, אני לא רואה את עצמי עכשיו מתחיל לעשות פעילות ספורטיבית לרוץ, אני לא רגיל לדחוף את עצמי. אני לא דברים כאלה. ואני חושב שאחד הדברים הכי טובים, אני קורא לזה מנגנון אי-נוחות, זה להבין שנייה שכדי לצאת ממקום שבו אני רגיל אני צריך שיהיה לי קצת פחות נוח.

מה זה אומר קצת פחות נוח? אני אתך דוגמה קטנה. נגיד ואני רוצה לעשות פעילות ספורטיבית ויש לי התנגדות. עכשיו ברור שאם אני אשב איתך לכוס קפה ואנחנו חברים ואני אגיד לך בטח, אתה יודע אני מתחיל להשמין ואני רוצה פה וחברים שלי וזה ואיזה באסה והכל אבל יש לי התנגדות ואני מוצא כל מיני תירוצים. ותמיד שאני אומר לעצמי טוב, אתה יודע, אני אקנה טריינינג ואני אקנה נעליים ואני אשים ספוטיפיי שירים שאני אוהב את הכל ובסוף כשזה מגיע לסיטואציה שאני צריך ללכת ולרוץ לעשות הליכה, לשחות לא משנה מה, אני מחרטט את עצמי ויש לי התנגדות.

ואתחשוב רגע, מה זה מנגנון אי-נוחות? מה יקרה אם אני אייצר מצב שיהיה לי קצת לא נוח? למשל מה יקרה אם נגיד אנחנו חברים ואני קובע איתך ביום שלישי בשש בערב אתה פה מתחת לבית שלי ואתה אומר לי אור אני בא, אנחנו קובעים, אנחנו עושים ריצה. אתה מבין שנייה, לא משנה כמה התנגדות יש לי ואני עייף הייתי בעבודה היום והיום קשה וכבר השלט ביד ואני עוד שנייה רואה טלוויזיה ואני כל... אם אתה עכשיו למטה אומר לי, יאללה בוא, אני איתך. מה עכשיו? כן, קבענו. לא ענו, אני זה. אתה אומר לי נראה לך? אני פה למטה.

אתה קולט פתאום שלא משנה כמה התנגדות יש לי אם אנחנו חברים טובים ולא נעים לי כי אתה פה למטה, אני אלבש טריינינג ואני ארד וזה נורא קשה לאנשים להבין כי הרבה פעמים ההתנגדות הזאתי שאגב יש כאלה שיקראו לזה דחיינות ויש כאלה שיקראו לזה זה לא אני או אני לא רגיל, כל מיני כל אחד שיבחר את מה שמתאים לו. אם אתה מבין שנייה שאם תעצב סביבה שלא תאפשר לך להתנגד כמובן אתה מעצב סביבה למשהו שאתה רוצה לדחוף. בוא לא נעשה את זה למשהו שהוא לא נעים לנו או לפחות לא קצת. אבל אם אני רוצה לעשות פעילות ס אחרי זה כבר להרגלים, כי זה מתחבר מעולה.

נגעת בהרגלים אטומים, ג'יימס קליר, אחד מהמומחים להרגלים שיש בעולם, ובאמת יש לו את העיקרון הזה, כמו שנגעת, לפרק את זה לפעולה קטנה, קלה, אטרקטיבית ומדויקת. אולי נשאל את זה ככה, איך אפשר לקחת מהגמישות המחשבתית עקרונות להתמעת הרגלים, או לשבירת הרגלים? אחד הקיבונות הכי גדולים, שאני אגיד שמערכת החינוך מקבעת אותנו, והצבא לצערי מקבע אותנו, ועוד הרבה מאוד מסגרות, זה לזלזל בחמש דקות. כי מה אתה מספיק בחמש דקות? אתה יודע, כולם כאילו, בוא תשב תלמד, בוא תשב תשקיע, בוא תשב תעשה פעילות ספורטיבית, בוא תרים משקולות, בוא תעשה שיחות עמוקות.

ואז כשפתאום אנחנו עושים משהו מאוד מאוד בקטנה, זה נראה לנו נורא נורא מינורי ולא משמעותי, אנחנו תמיד מזלזל בזה. ואחד הדברים היפים ביותר בלשנות הרגלים, שאני אתן רגע קרדיט, קוראים לו BJ FOGG, הוא חוקר באוניברסיטת סטנפורד, הוא קצת פחות מוכר בארץ, הוא חוקר מדהים שהוא ממש עוקב, הוא בצוותים שלו, אחרי אנשים לאורך שנים ורואה מה עובד ומה פחות עובד בשינוי הרגלים, כתב המון המון דברים מרתקים. אחד הדברים היפים שגם אפשר לראות את זה אצל ג'יימס קליר, זה כאשר אתה מנסה להטמיע הרגל מסוים ואתה לא מצליח, תוריד את הכמות בשלבים הראשונים, אתה לא מתפשר, פשוט שבוע שבועיים, תוריד את הכמות, ממש.

במקום 15 דקות, 10 דקות, במקום 10 דקות, 5 דקות. ותבין שנייה, שכשאתה מוריד את הכמות, הסיכוי להכניס את הצעד הראשון בהרגל לתוך הלוז הוא יותר גדול. אתה בונה מסה קריטית של הרגל, אני כבר אתן דוגמה. ואז אחרי זה, הרגל מתחיל להתבסס, יש תשתית, זה נכנס ללוז ואז אפשר להמשיך. כאילו אפשר לדמיין את זה כמו כאילו הלוז זה בן אדם. כל אחד עם הלוז שלו, ובן אדם נורא ביקורתי. שכל פעם שאתה מנסה להכניס לו משהו חדש, הוא אומר לך, תגיד מה אתה רציני? כן, כן, כן, בטח, בטח, בטח. בוא תביא לי, כאילו. אני מתייחס לזה ככה, ואני אתן, וואי, אתה יודע, אפשר לקחת את זה למה שאתה רוצה.

דוגמה למשל זה AI. כל מי שהקשיב לנו ואומר, רגע, אז אם אני רוצה להתפתח ב-AI ואני לא יכול לעזוב את העבודה שלי ואני לא יכול להתפנות, אני אשב חמש דקות על AI? מה אתה יכול לעשות בחמש דקות? עד שאתה מוריד אפליקציה זה כבר עבר לך חמש דקות. אבל תחשוב על זה רגע, אם אתה עושה חמש דקות כל יום, או כל יומיים, אז זה חמש דקות. אי אפשר להתווכח עם זה שחמש דקות אתה תספיק. המטרה היא בסוף להגיע למצב שאתה מעמיק, אבל בגלל שזה משהו חדש, הצעד הראשון של חמש דקות נכנס לתוך הלוז. מיום ליום, אז פעם קראת אפליקציה ופעם אחת קראת איך היא עובדת ופעם אחת קראת עליה ביקורת באיזה רשת חברתית ועוד חמש דקות אתה רק מנסה איזה משהו ואתה כל פעם כותב ולאט לאט אתה כבר מתרגל שכל יום אתה יושב חמש דקות על AI.

ושאף אחד לא חרטט אותנו, לכולם יש חמש דקות. לכולם יש חמש דקות. כל מי שספקן ואומר, מה אני אספיק בחמש דקות, תזכרו, אנחנו בונים מסה קריטית. הדבר הכי חשוב, אז ג'יימס קליר מדבר על זה המון, זה הרצף, זה לא הפעולה עצמה. ושאלת אותי איך גמישות מחשבתית מתחברת לשינוי הרגלים. הקיבעון אומר, שזה בדיוק הפוך מגמישות מחשבתית, חמש דקות זה לא פרקטי, אני לא באמת יכול, זה לא יעבוד לי. אם אני גמיש, אני משנה את המחשבה הזאת, כי דיברנו על היכולת לשנות בין מחשבה, לסוויץ' ממחשבה אחת למחשבה אחרת. ואז אני אומר לעצמי, אני לא מיומן, אני לא מיומן.

זה לא שאני לא טוב להאחר את עצמי ללמוד AI למשל, אני לא מיומן בלהטמיע את זה בתוך הלוז שלי. כי תכלס, רוב האנשים יגידו לך, תקשיב, בחיים לא שמעתי על השיטה הזאת. כאילו, אני יכול לחשוב עליה, אבל אף פעם לא לקחתי משהו, בואי עלה אותו לחמש דקות, נכנסתי אותו כל יום חמש דקות, כי מה שיקרה לכולם, לכולם, זה אחרי שבועיים זה עובר לשבע דקות. ואחרי שבוע זה עובר לעשר דקות, ועד שאתה פתאום חושב על זה, אתה כבר עושה עשרים דקות כל יום, או כל יומיים, או כל שלושה ימים. אני ככה שיפרתי לי את הגב. יש בעיות בגב מאוד קשות, זה גם משהו כזה גנטי עם האחים שלי וההורים שלי, לא משנה.

ובקורונה שגם הייתי נעול בבית, אז קראתי את אטומי קבטס, תרגילים אטומיים. לא אשכח את זה בחיים. וג'יימס קליר מדבר על זה של לעשות פעילות ספורטיבית חמש דקות. ואני זוכר שתיתי צוחקת עליי ואומרת לי, תגיד רצינית על המזיה, מה זה התרגיל הזה? תעשי לי תרגיל אחד. תקשיב, היום אני עושה 25 דקות, היום עשיתי חצי שעה בבוקר. כאילו הילדים שלי היום קמו סבבה והיה לי עוד חמש דקות. ואני אומר, אני כבר לא חושב על זה בכלל. אני כבר עושה את זה המון שנים, מאז הקורונה נראה לי שש, שבע שנים עברו. זה כבר לגמרי נהפך להרגל.

אני זוכר שבהתחלה אני גם חוקר, אז אתה יודע, אני ממש כאילו הלכתי לפי הספר. חודש וחצי עשיתי חמש דקות. ואז עוד פעילות ספורטיבית, זה יכול להיות חמש דקות, זוכר שדיברנו מקודם על לכתוב, חמש דקות לכתוב מחשבה שאני רוצה לנסות אותה היום ואולםנה לה שיר שלי. חמש דקות שאני עושה משהו חדש. תכף אפילו עוד דוגמה שהייתה תקופה שעשיתי את זה. הייתי מגיע הביתה והייתי מביא את כל העבודה הביתה ואת העצבים, או לפחות את המורכבות, והייתי רואה שאני לא נכנס הביתה טוב. והילדים שלי לא מגיבים אליי ואני מתבאס על אשתי.

ואמרתי לעצמי, דקה, דקה. יש מצב שזה אפילו היה חצי דקה. אני מגיע הביתה, אני שם את היד על הידית ואני עוצר שנייה, נושם רגע, וכאילו מנסה לעשות חוצץ כזה בין העבודה ונכנס הביתה אחרת. שתקשיב, זה סופר רלוונטי. יש מלא אנשים שכאילו רק החצי דקה שנייה של לעצור, לשנות התנהגות, להיכנס בכיף. אני זוכר שפעם שכן שלי בבית הקודם מסתכל ואמר לי, תגיד מה אתה מתפלל? כאילו היה מסתכל עליי ואומר לי כאילו, מה אתה עושה? אמרתי לו, לא, סתם, אני חושב על איזה משהו. אבל אתה לא מבין, זה כאילו, זה דקה שהיא סופר קריטית, היא גורמת לך לעצור.

והיום אני כבר עושה את זה במעלית שאני כבר בדרך הביתה. וזה הדבר הזה שאתה מתמיע בקטנה, אתה מכניס אותו. וגם לאט לאט מסתכל ואתה אומר, כאילו הייתי מאוד גמיש. הקיבעון אומר, אני לא מסוגל, אני לא יכול, נכנס הביתה, מתחיל לצעוק, מתחיל להתבאס. גמיש אומר, יש עוד התנהגויות, עוד מחשבות שאני יכול לעשות. לגמרי. נגעת פה ברצף הזה, שאני חושב שאולי הרצף זה הדבר הכי חשוב בבניית הרגלים. זה בדיוק לאמן את השריר הזה. יש לג'יימס קליר סיפור מאוד יפה שחבר שלו למשך איזה חודש רק הלך למכון. לא התאמן. הלך, נכנס בדלת, עמד שם כמה דקות, יצא.

ואז הוא אמר, אם אני כבר פה, אני אעשה איזה תרגיל. כאילו אני כבר פה. וככה זה התגלגל עד לרמה שהוא כבר התחיל להתאמן כמו שצריך. אבל הרבה פעמים, באמת כמו שאמרת, אנשים מסתכלים על ה... מה אני אלך למכון ולא אעשה כלום? זה מטומטם. אבל הם לא מב אתה תגלהו שיש דברים מאוד מאוד מאוד מסוימים, שיטות למידה שאם תחליפו, אני אלמד את זה דרך השמיעה. פה אני יושב עם בן אדם. בגלל זה פודקאסטים כל כך עובד טוב. בגלל זה נוטבוק של גוגל לוקח דברים והופך אותם לפודקאסט וששמתי את זה זה מדהים. אני ראיתי לילדים שלי את זה, ולקחתי משהו נורא נורא פשוט על...

על ילד שלומד לקרוא, על חיריק וסגול ודברים כאלה, והוא שמע את זה פודקאסט ונגנב. וזאת בדיוק הגמישות. שזה להבין שאני רוצה להגיע למקום מסוים, ליעד מסוים, למטרה מסוימת, ויש יותר מדרך אחת. מה שאני צריך זה לפתח הרגל, אני מתחבר את זה, של יותר לשאול את עצמי, האם יש משהו שעוד לא ניסיתי להקטין אותו, לעשות אותו בקטנה, לייצר מעסקיתית ולייצר רצף. כן, ועוד דבר שהמון חוקרי הרגלים מדברים עליו זה השינוי הסביבתי. שבסוף אנחנו לוקחים המון הרגלים ומידע מהסביבה שלנו, וזה משפיע בהכרח על ההתנהגות שלנו.

איך בן אדם יכול להשתמש בסביבה שלו לטובתו, לטובת המטרה שהוא רוצה להשיג? אז קודם כל להיות נועז. להבין שלעצב סביבה זה להשפיע על אנשים אחרים. ולא תמיד אנשים יזרמו איתך, אתה צריך יותר להעמיק במה מניע אותם. אני לפני כמה שנים אמרתי שאני רוצה להרצות באנגלית, האנגלית שלי לא הייתה טובה, גם לא הייתי תלמיד טוב. אני יודע לקרוא טקסטים, אבל בוא לדבר מול קהל באנגלית, גם בזום, זה קשה. והתחלתי לפרק את זה למיומנויות, ואחת המיומנויות זה גם להשתפר בלקרוא אנגלית. לקרוא מהר, לקרוא טוב. וזה היה שמשחקי הכס.

הסדרה יצאה ואמרתי, אני לא אצליח להחזיק מעמד בספר שהוא לא מגניב אותי. וקניתי את הספר וזה 800 עמודים, הספר הראשון. ואמרתי, אני בתסכול, תקשיב, אני קורא את הספר, אני נהנה את הדפים הראשונים. מצד שני, אני לא מצליח לדחוף את עצמי לקרוא, כי אני לא מיומן. ואז מה אמרתי לעצמי? האם יש לי חברים שיכולים לזרום איתי? אני בן אדם נורא תחרותי, התזה שלי עשיתי על אנשים מאוד מאוד תחרותיים. זה נקרא Hyper Competitive Attitude, ואני לא מתבייש בזה. ויש לי חבר טוב שאני יודע שגם הוא נאבק בספרים אחרים לגמרי.

ואז באותה תקופה באתי ואמרתי לו, יש מצב שתעשה איתי תחרות? ואז הוא אמר לי, על מה? סיפרתי לו, ואז הוא הביא עוד חבר. פתחנו קבוצת ווטסאפ. תסתכל רגע איך לעצב סביבה. ונכון שמי שיגיד לי, וואי עוז, זה רעיון שהוא נועז וכל... לא, הוא לא. אתה לוקח אנשים שאתה מכיר, אני עוד שנייה אתן דוגמה לא התחרות. אני מאוד תחרותי. זה להבין שלפעמים מה שמניע אותך זה מה שמניע אנשים אחרים. צריך להשקיע פה חשיבה. תשובה תחתונה, פתחנו קבוצת ווטסאפ. דייקנו כמה יש לכל אחד עמודים, ומי שזוכה, מי שמסיים את הספר שלו ראשון, מקבל סטייק במסעדה שאנחנו מאוד אוהבים בתל אביב.

תקשיב, זכיתי מקום שני. לא קיבלתי את הסטייק, אבל מה זה משנה, סיימתי ספר 800 עמודים בחצי שנה. ואני זוכר שמה שדוחף אותי זה שאנחנו כותבים מדי פעם, התקדמתי בקבוצת ווטסאפ, ואני אומר כאילו, זה מזכיר לי, זה מגניב אותי, וזה גרם לי לקרוא. וזאת רק דוגמה קטנה. זה בעצם לעצור שנייה ולהגיד, מה שאתם רוצים לקדם עם עצמכם, אתם רוצים לדחוף את עצמכם ולחפש כיוון בחיים. אתם רוצים לדחוף את עצמכם ולעשות פעילות ספורטיבית. אתם רוצים לדחוף את עצמכם ולהגדיל את המעגל החברתי. למצוא זוגיות, זה לא משנה מה. זה לנהל את עצמך מבחינת הראש.

האם יש מישהו שאתם מכירים ואם לא, תתחילו לחפש, לגמרי, ממש צריך לעבוד בזה, שאנחנו יכולים לייצר איזושהי מחויבות, איזשהו בדי מול הבן אדם הזה, וזה מה שידחוף אותי. אני לא צריך לשכנע אף אחד שכשאתה עושה פעילות ספורטיבית עם עוד בן אדם אז סיכוי שתעשה אותו יותר גדול. אם אתה מחפש איזשהו מסלול קריירה ואתה עבוד, עצם זה שתרגיש טוב, אני לא יודע מה לעשות, השתחרתי מהצבא, אין לי מושג מה אני רוצה לעשות. אגב, אתה יודע, זה גם רלוונטי גם לאנשים בני 40, שפתאום קולטים שכל מה שהם עושים לא מעניין אותם, והם מחפשים עכשיו ומומרים, מה אני עושה עכשיו?

איך אני רוצה להציע מסלול? וברגע שאין לך תשובה, אחד הדברים הכי טובים שאתה יכול לעשות, חפש בן אדם ואם לא תעשה אז מחקר. חפש. תקשיב, אני אספר לך. יש קטע שאני מאוד גאה בו להיות ישראלי. ובדקתי את זה, כי הרבה פעמים אחרי סדנאות זום באנגלית, נשארתי וקצת ניסיתי כזה עם אנשים בארצות הברית ואירופה וזה קצת פחות מוכר. אומרים אתה בא למישהו, נגיד אנחנו עובדים בארגון מסוים, זה יכול להיות גם בית קפה, אחי, שאתה מלצר. הייתי מלצר המון שנים בקטרינג. מספיק שאתה בא למישהו בישראל, שאתה מכיר אותו קצת, ואתה אומר לו, אחי, יש לי איזה קטע שאני מתלבט.

מתאים לך שנשב כזה בקפה, אתה יודע, כמה דקות סתם, כי נראה לי שהולך טוב ואני אשמח ללמוד. זה יכול להיות על כל תחום. רוב האנשים יגידו לך, כן, סבבה. ואנשים לא מנצלים את זה. זה לעצב את הסביבה. זה להבין שנייה שקשה לי משהו, קשה לדחוף את עצמי, קשה לי לגרום לעצמי. יש אנשים שפתרו את זה. זה יותר טוב מכל ספר. והדבר שצריך לעשות כן זה קצת נועז. אגב, אתה יודע, אפשר להרים. אני יכול לבוא אליך ולהגיד, תשמע, נראה לי שעובד לך טוב, נשמח לדעת כאילו מה אתה עושה ומה אתה משתמש ומה עובד לך בראש. אז קצת ירים אנטיגה.

זה חשוב, זה מניפולציה קטנה. סיכוי שתעזור לי יותר גדול. זה אפרופו לעצב את הסביבה כדי לדחוף את עצמך. תכלס להתקדם על משהו. גם נגעת פה בדוגמה הזאתי עם המנהל והמפתחים שמעבר לזה שהוא השיב אותם בחדר פשוט, הוא הביא כיבוד ויצר אווירה נכונה. זה האטרקטיביות הזאתי שאם אתה רוצה לייצר משהו חדש, אתה צריך שזה יהיה אטרקטיבי. איך מורידים את זה לפרקטיקה בחיים שלנו? וואי, יש לי דוגמה מדהימה לזה. אני עצמאי ואשתי עצמאית. וכל עצמאי במדינת ישראל צריך להגיש חשבוניות והוצאות והכנסות, אתה יודע, מס הכנסה וביטוח לאומי ואת הכל.

וזה הגיע למצב, אתה יודע, בחודשים הראשונים ששנינו היינו עצמאים, זה שהיינו מתעכבים כי היינו דחיינים וזה מגיע למצב שאתה לא מגיש בזמן ואתה חוטף קנסות. ואז אמרתי לעצמי, מה אני עושה? וכל פעם שאני ואשתי אמרנו כאילו, בוא נשב, נעשה חשבוניות ביחד. תקשיב, זה משעמם. זה להוציא חשבוניות ולפרוס אותן ולמפות ולשים בתבלה ולראות. זה נורא. זה משעמם, נורא. ואז אמרתי, רגע, מה אני יכול לעשות? באתי אשתי ואמרתי לה, תקשיבי, בוא נעשה את זה בבית קפה. והיא אומרה, תגיד, אתה גנוב? קודם כל זה מוזר. מה? אתה חושב שאתה יושב על השולחן, אתה שותה קפה, מה, תתחיל לפרוס חשבוניות?

כולם הסתכלו עליך. וחוץ מזה, כאילו, עד שאנחנו ממוצים. מה לדייט, למה לעשות את זה בדייט? אמרתי לה, כי אנחנו לא עושים את זה. נמאס לי לחטוף כנסות. אני מעדיף לקבל עיצוב סביבה. אני מעדיף לעשות את מה שאני רוצה לעשות ואני לא מצליח לדחוף את עצמי בסביבה שהיא קצת יותר קלה לי. והלכנו, אני זוכר ממש ללנדוור בסיני סיטי, זה לא רחוק מהבית שלי. בית קפה כבר נסגר מאז. אגב, פתאום גיליתי שאתה מגיע בשש-שבע בערב ואתה קולט שכבר מתחילים להחשיך כי אתה יודע, זה כבר עובר כזה למוד ערב. ואני זוכר שהמצרים מסתכלים עלינו וזה נורא מוזר ואני אומר לה.

ואמרתי לאשתי כאילו, אני גם ככה צריך לעשות את זה. אז עדיף לעשות את זה שמישהו מגיש לי קפה ועוגה. ואני זוכר כאילו אנחנו עושים את זה שלושה חודשים, זה כבר נהפך להרגל וכאילו ועומדים בזמן. וזה לעצור שנייה ולהגיד, רגע, הקיבעון שלי בוא נחזור לכמה דברים שדיברנו ונעבור את זה פרקטית. נורא חשוב לי שכל מי שמקשיב לנו שיהיו לו משתבניות עבודה בראש. כי זה תכלס, אני לא מצליח לקדם משהו שאני רוצה. אני נאבק עם עצמי. אחד, האם יש לי מישהו שאני יכול לעשות את זה איתו? במידה ואני מוצא, גם אם אני לא מוצא, האם אני יכול לעצב את הסביבה שתהיה קצת יותר כיפית, קצת יותר נוחה, לעשות את מה שאני רוצה לעשות שהוא קצת מבאס אותי?

ג'יימס קליר קורא לזה do something you have to do with something that you want to do. כלומר, תעשה משהו שאתה רוצה לעשות עם משהו שאתה אוהב לעשות. בדיוק. ואתה מחבר את זה, תקשיב, אני יכול להגיד לך, אני היום עושה את המדיח בבית שלי ואת כל הכיור ואת כל הזה אני מנקה. יש לי ילדים שעושים בלגן לפעמים זה כמעט חצי שעה. אז חשוב לי כאילו, אני עושה את זה עם פודקאסט. ואני, תקשיב, זה קטע כאילו שאם אין פודקאסט ולא מצאתי, אני מתמהמה ואני לא אעשה, אבל אני לא שם לב שהדברים עובדים, שזה, תס לי חצי שעה.

וזו היכולת שלי לעצור שנייה ולהגיד, הקיבעון שלי, אני לא מסוגל, אני לא יודע לדחוף את עצמי, איזה באסה ודיברנו על זה מלא. מדור שמיניש לאנשים שלא יודעים לדחוף את עצמים לדחוף את עצמם, לא, אתה לא מבין, אנשים חרטטים, אומרים לי, לא, אתה לא מכיר את האבא שלי. למה אתה צריך להכיר את האבא שלך? לא, בדיוק. תנסה, וזה לא עניין של טוב או לא טוב, זה כמה אתה מיומן. אני יכול להגיד לך שאשתי לא מגיעה מהתחום, היא מתחום אחר לגמרי, היא בתחום הטיפול. והיא אמרה לי כאילו, וואו, כאילו בזכותך אנחנו שולחים חשבוניות.

ואתה יודע, זה כבר נהפך לכיף ואנחנו יושבים בחוץ. זאת הסיטואציה. אמרת פה את הצימוד הזה של לעשות משהו שאתה צריך עם משהו שאתה רוצה לעשות, מה שאתה אוהב לעשות. ואני אף פעם לא הסתכלתי על צימוד הרגלים ככה, כאילו הרבה פעמים הסתכלתי על זה כאילו, אוקיי, אני קם בבוקר ומפתח שיניים, אני יכול לצמד לזה משהו, כי זו פעולה שאני כבר עושה אז אני כבר אעשה עוד משהו. אבל נראה לי זה גם מתקשר לגמישות, שאפשר להסתכל על אותו סיטואציה ולעסיק מזה דברים שונים. נכון, כן. אז ספציפית מעניין אותי בצימוד, איך אפשר לקחת משהו שאנחנו אוהבים לעשות, בדיוק כמו שאוהבים לשבת בבית קפה שמגישים עוגה וקפה, ולעשות משהו שאנחנו צריכים לעשות.

איך זה נראה ביום יום? זה נראה, בעיניי, קודם כל זה דורש עבודה, זה דורש את היכולת לעצור ולהגיד לעצמי, מה תקוע לי? שזה בעיקר אגב תסכול. לא דיברנו על זה מספיק, אבל תסכול זה אינדיקטור טוב לזה שאנחנו לא גמישים. לפעמים שואלים אותי, אז אם אין אף אחד שתופס אותך באוזן, אז איך אני יכול לדעת שאני לא גמיש, אני מקובע כשאתה מתוסכל, שלא משיג את מה שאתה רוצה. ואז אחד הדברים הטובים שאתה יכול לעשות זה לחפש רגע איזושהי פעולה, נעשה לנו רגע זום אאוט, מלמד רגע איזה משהו מעניין כזה. זה הפעולה שמקדימה את הפעולה שאני רוצה.

הייתה רגע דוגמה ואז תראה איזה יופי. אני למשל אמרתי לעצמי, אני לא רוצה להגיע הביתה מאוחר, ואז אני מתערב בתוך הארוחה שכבר עם הילדים שלי, שאשתי, אני חוזר יום אחד מאוחר, ואז אני אוכל טוב, אני אוכל שאריות, אני מתבאס על עצמי, אני גם אוכל בעמידה. באסה. ואז אמרתי לעצמי, אז מה אתה רוצה? אני רוצה לאכול סלט. עכשיו, לא שאני בעד סלט לכולם, אבל זה מה שרציתי. עכשיו, תקשיב, הסיכוי להגיע הביתה שאתה מאוד מאוד רעב, עכשיו לקחת ולחתוך סלט טעים, מבחינתי שואף לאפס. ואז אמרתי לעצמי, מה אני יכול לעשות?

וניסיתי משהו. לא רציתי לסנגר את אשתי, לא רציתי להתקבל עליה. אז אמרתי לה, כשאני בדרך הביתה, תעשי לי טובה, קחי את העגבנייה, לפון וחסה, רק תוציא אותה החוצה. תקשיב, זה נורא פרקטי. עכשיו, סים, תשטפי אותם, זה שתי שניות, באמת, זה רק מתחת לברז, שימי ליבוש. אגב, הסיכוי שאם שטפת ירקות ושמת אותם ליבוש, הסיכוי תחזיר אותם למקרר יותר קטן. אפרופו עיצוב סביבה. תראה כאילו אתה, אני לוקח טכניקות ומכניס אותם לתוך החיים. ואז, שמע, אני לא אגיד לך שכל יום אני חותך סלט, לפעמים אני רק חותך אותם בחתיכות גסות, אבל תכלס, הפעולה שאשתי עשתה, מייצרת סיכוי מאוד מאוד גבוה לפעולה שאני רוצה.

אני קורא לזה משפיחים. כלומר, זה משפח התנהגותי. זה כאילו, זה מוביל אותך להתנהגות שאתה רוצה. זה אומר, אם אנחנו רוצים לקדם משהו, ואנחנו מאוד מתקשים לייצר את הפעילות, את ההתנהגות שאנחנו רוצים, דיברנו על זה מקודם, התנגדות. חברים יפים, זה טכניקה. זה לחפש מה הפעולה שאם אני אעשה אותה, תגביר משמעותית את הסיכוי שמה שאני רוצה שיקרה, יקרה. אם אני גרום לאשתי רגע להוציא את הירקות וזה זה, זה הגדיל הסיכוי שאני אגדיל שאני אחתוך סלט. אם למשל אני רוצה להגיע למשרד, מישהו עובד כאן במשרד או מישהו עובד מהבית, ואתה אומר, לפני שאני קופץ לאימיילים, לפני שאני מתחיל לעבוד, אני רוצה שתי דקות לעבור על היום שלי ולראות רגע אם התכנון של היום סבבה, ואולי יש משהו שאני לא שמת לב וכדאי לשים לב אליו.

אבל אתה קולט שמרוב לחץ ואז שאתה מתעורר בבוקר ולא משנה כל אחד עם החיים שלו, אתה לא נכנס טוב ליום הזה. אז מה הפעולה שאם אני אעשה אותה, תגביר משמעותית את הסיכוי שאני אעצור שתי דקות ואני אסתכל על הלוז. למשל, האם הלוז שלי פתוח? האם יום לפני פתחתי ושמתי אותו על המחשב? כלומר, דבר חשוב שאני פותח את המחשב, הלוז מופיע. כן, משמעותית כן. האם יש לי מישהו שעובד איתי למי שיש? שאני יכול רגע לדבר איתו, אולי אני בנסיעה, ורגע לדבר שנייה על מה הולך להיות לנו. לפני שאנחנו מתחילים לעבוד. אתה יודע, אבל אני יכול להמשיך לעבוד על זה ולא לעבוד על זה.

וזה נורא נורא פרקטי. לעצור שנייה, מה אני לא מצליח לקדם? ומה הפעולה? ואז אני מחבר בין שתי הפעולות, כמו שאמרת, שאם אני אעשה אותה, יתגביר משמעותית את הסיכוי שמה שאני רוצה שיקרה, יקרה. זה להכין את השטח לדבר הזה. נגיד, כשאתה אומר את זה ככה, אני מסתכל על עצמי ואני אומר, בדיוק את הדבר הזה, נגיד, אני רוצה לצאת לרוץ בבוקר. אני לא... אני שם את כל הבגדים מסודרים על השידה והנעליים, וכל אני יודע איפה. ככה שאני לא אצטרך לעשות את האקסטרה פעולות האלה, כי שם זה מתכון לאסון כזה, מתכון ליפול. בדיוק.

ב-JFO קורא לזה נקודות חיכוך. Friction ואז אתה מוריד ככה את האי-וודאות, ובכללי אי-וודאות בפעולות זה אחד מהמכשולים הכי גדולים שיש, כי זה נגד הטבע שלנו. אנחנו שונאים אי-וודאות. אנחנו לא יכולים להתמודד עם זה. חוסר ודאות, אי-וודאות זה אחד הדברים הכי מורכבים למין האנושי. ורק היכולת להבין שלפעמים יש דברים שאין להם פתרון, אין להם. דן היתו, חוקר מדהים, אמריקאי, קראתי ספר שלו בשם Switch. אחד השרות התחתונות, הוא אומר שיש לנו איזו מין אשליה כזאת שלכל בעיה יש פתרון. והוא אומר, אולי לא, אולי לא.

אגב, הוא אומר משהו נורא נורא יפה, שאני לוקח אותנו לשנייה לאיזו פתיחת סוגריים קטנה, שהוא אומר, הרבה פעמים זה להבין שלכל בעיה לא יהיה פתרון. והדרך הטובה להתמודד עם זה זה דווקא רצף של פתרונות קטנים. בוא נחזור רגע לדוגמה שזה יהיה פרקטי. אם אני מרגיש שאני בן אדם שנורא מפחד מעימותים בזוגיות שלי, בעבודה שלי, אז לא בטוח שיהיה לי פתרון שיפתור לי את זה. אבל אם אני בקטנה אתחייב מול אנשים, אסגור ביומן ואז אני אהיה צריך להתמודד איתם. אני תורף רצף של פתרונות קטנים. אני אקח לי פתק בטלפון או קבוצת ווטסאפ לעצמי ואני קצת אכתוב לי מקרים ותגובות.

משהו קטן, כבר התאמתי, היה טוב, לא היה טוב. אני מתוסכל. לפני שאני הולך רגע לשירותים לשתות כוס קפה משהו, שנייה לכתוב מה היה טוב מה לא טוב. פעם הבאה איך אני משתפר? כלומר עוד פתרון קטן, עוד פתרון קטן. לאט לאט יש מצב שהבעיה תיקטן. אבל כאן צריך להבין רגע שתמיד יהיה לי איזה קטע של חוסר וודאות ואני לא יודע מה לעשות איתה. זה כמו שאמרת להרגיש טיפה יותר בנוח באזור הזה של האי-נוחות, להבין שזה חלק מהתמונה הגדולה יותר. ונגעת פה גם בתסכול שגם יש את זה בגמישות מחשבתית שזה אחד האינדיקטורים הכי רציניים שיש.

כי זה נגד הטבע שלנו, אנחנו שונאים אי-וודאות. נכון. מחולכים להתמודד עם זה. חוסר וודאות, אי-וודאות זה אחד הדברים הכי הכי מורכבים למין האנושי. ורק היכולת להבין שלפעמים יש דברים שאין להם פתרון, אין להם. דן היתו חוקר מדהים אמריקאי, קראתי ספר שלו בשם Switch. אחד השירות התחתונות הוא אומר שיש לנו איזה מין אשליה כזאת שלכל בעיה יש פתרון. והוא אומר, אולי לא, אולי לא. אגב, הוא אומר משהו נורא נורא יפה שאני לוקח אותנו לשנייה לאיזו פתיחת סוגריים קטנה שהוא אומר הרבה פעמים זה להבין שלכל בעיה לא יהיה פתרון והדרך הטובה להתמודד עם זה זה דווקא רצף של פתרונות קטנים.

בוא נחזור רגע לדוגמה שזה יהיה פרקטי. אם אני מרגיש שאני בן אדם שנורא מפחד מעימותים בזוגיות שלי, בעבודה שלי, אז לא בטוח שיהיה לי פתרון שיפתור לי את זה. אבל אם אני בקטנה אתחייב מול אנשים, אזגור ביומן ואז אני אהיה צריך להתמודד איתם. אני תורף רצף של פתרונות קטנים. אני אקח לי פתק בטלפון או קבוצת ווטסאפ לעצמי ואני קצת אכתוב לי מקרים ותגובות. משהו קטן, כבר התאמתי, היה טוב, לא היה טוב, אני מתוסכל. לפני שאני הולך רגע לשירותים לשתות כוס קפה משהו, שנייה לכתוב מה היה טוב מה לא טוב, פעם הבאה איך אני משתפר.

כלומר עוד פתרון קטן, עוד פתרון קטן. לאט לאט יש מצב שהבעיה תקטן. אבל כאן צריך להבין רגע שתמיד יהיה לי איזה קטע של חוסר ודאות ואני לא יודע מה לעשות איתו. כן. זה כמו שאמרת להרגיש טיפה יותר בנוח באזור הזה של האי נוחות. להבין שזה חלק מהתמונה הגדולה יותר. ונגעת פה גם בתסכול שגם יש את זה בגמישות מחשבתית שזה אחד האינדיקטורים הכי רציניים שיש. כי זה נגד הטבע שלנו, אנחנו שונאים תסכול. אנחנו לא יכולים להתמודד עם זה. חוסר ודאות, אי-ודאות זה אחד הדברים הכי הכי מורכבים למין האנושי. ורק היכולת להבין שלפעמים יש דברים שאין להם פתרון.

אין להם. דן היתו חוקר מדהים אמריקאי, קראתי ספר שלו בשם Switch. אחד השורות התחתונות הוא אומר שיש לנו איזה מין אשליה כזאת שלכל בעיה יש פתרון. והוא אומר, אולי לא, אולי לא. אגב, הוא אומר משהו נורא נורא יפה שאני לוקח אותנו לשנייה לאיזו פתיחת סוגריים קטנה והוא אומר הרבה פעמים זה להבין שלכל בעיה לא יהיה פתרון והדרך הטובה להתמודד עם זה זה דווקא רצף של פתרונות קטנים. בוא נחזור רגע לדוגמה שזה יהיה פרקטי. אם אני מרגיש שאני בן אדם שנורא מפחד מעימותים בזוגיות שלי, בעבודה שלי, אז לא בטוח שיהיה לי פתרון שיפתור לי את זה.

אבל אם אני בקטנה אתחייב מול אנשים, אזגור ביומן ואז אני אהיה צריך להתמודד איתם. אני תורף רצף של פתרונות קטנים. אני אקח לי פתק בטלפון או קבוצת ווטסאפ לעצמי ואני קצת אכתוב לי מקרים ותגובות. משהו קטן, כבר התאמתי, היה טוב, לא היה טוב, אני מתוסכל. לפני שאני הולך רגע לשירותים לשתות כוס קפה משהו, שנייה לכתוב מה היה טוב מה לא טוב, פעם הבאה איך אני משתפר. כלומר עוד פתרון קטן, עוד פתרון קטן. לאט לאט יש מצב שהבעיה תקטן. אבל כאן צריך להבין רגע שתמיד יהיה לי איזה קטע של חוסר ודאות ואני לא יודע מה לעשות איתו.

כן. זה כמו שאמרת להרגיש טיפה יותר בנוח באזור הזה של האי-נוחות. להבין שזה חלק מהתמונה הגדולה יותר. ונגעת פה גם בתסכול שגם יש את זה בגמישות מחשבתית שזה אחד האינדיקטורים הכי רציניים שיש. כי זה נגד הטבע שלנו. אנחנו שונאים תסכול. אנחנו לא יכולים להתמודד עם זה. חוסר ודאות, אי-וודאות זה אחד הדברים הכי מורכבים למין האנושי. ורק היכולת להבין שלפעמים יש דברים שאין להם פתרון. אין להם. דן היתו, חוקר מדהים, אמריקאי, קראתי ספר שלו בשם Switch. אחד השירות התחתונות הוא אומר שיש לנו איזה מין אשליה כזאת שלכל בעיה יש פתרון.

והוא אומר, אולי לא, אולי לא. אגב, הוא אומר משהו נורא נורא יפה שאני לוקח אותנו לשנייה לאיזו פתיחת סוגריים. הוא אומר, הרבה פעמים זה להבין שלכל בעיה לא יהיה פתרון והדרך הטובה להתמודד עם זה זה דווקא רצף של פתרונות קטנים. בוא נחזור רגע לדוגמה שזה יהיה פרקטי. אם אני מרגיש שאני בן אדם שנורא מפחד מעימותים בזוגיות שלי, בעבודה שלי, אז לא בטוח שיהיה לי פתרון שיפתור לי את זה. אבל אם אני בקטנה אתחייב מול אנשים, אזגור ביומן ואז אני אהיה צריך להתמודד איתם. אני תורף רצף של פתרונות קטנים. אני אקח לי פתק בטלפון או קבוצת ווטסאפ לעצמי ואני קצת אכתוב לי מקרים ותגובות.

משהו קטן, כבר התאמתי, היה טוב, לא היה טוב, אני מתוסכל. לפני שאני הולך רגע לשירותים לשתות כוס קפה משהו, שנייה לכתוב מה היה טוב ומה לא טוב. פעם הבאה איך אני משתפר. כלומר עוד פתרון קטן, עוד פתרון קטן. לאט לאט יש מצב שהבעיה תיקטן. אבל כאן צריך להבין רגע שתמיד יהיה לי איזה קטע של חוסר וודאות ואני לא יודע מה לעשות איתו. כן. זה כמו שאמרת להרגיש טיפה יותר בנוח באזור הזה של האי-נוחות. להבין שזה חלק מהתמונה הגדולה יותר. ונגעת פה גם בתסכול שגם יש את זה בגמישות מחשבתית שזה אחד האינדיקטורים הכי רציניים שיש.

כי זה נגד הטבע שלנו. אנחנו שונאים תסכול. אנחנו לא יכולים להתמודד עם זה. חוסר וודאות, אי-וודאות זה אחד הדברים הכי מורכבים למין האנושי. ורק היכולת להבין שלפעמים יש דברים שאין להם פתרון. אין להם. דן היתו חוקר מדהים אמריקאי, קראתי ספר שלו בשם Switch. אחד השירות התחתונות הוא אומר שיש לנו איזה מין אשליה כזאת שלכל בעיה יש פתרון. והוא אומר, אולי לא, אולי לא. אגב, הוא אומר משהו נ גורם לי לא להתפזר. אז אחד תבחרו סיטואציה ספציפית שהיא יותר מורכבת, היא יותר קשה. שתיים זה לראות האם אני מחלק את זה רגע לשלבי העבודה כדי שזה יהיה כלי פרקטי.

שתיים זה לראות רגע האם אני מודע למחשבות שלי באותו רגע, האם אני מודע להתנהגות שלי. ואם הסיטואציה קורית עוד יומיים, עוד שבוע, מחר בבוקר, לשאול את עצמי עד שהסיטואציה קורית האם אני יכול להכין כוס קפה, לשבת עם עצמי, לשאול את עצמי איזה עוד פעולות או איזה עוד מחשבות אני יכול עכשיו כשהסיטואציה עוד לא קורית ואני עם עצמי להכניס את זה רגע. ואז שלוש להתחיל להתאמן על להכניס עוד התנהגויות עוד פעולות בסיטואציות האלה ולהבין שזה ייקח זמן. זה ייקח זמן. בהתחלה זה מלאכותי. זה כמו שאתה עושה שינוי תזונתי ואתה אוכל משהו שהוא כאילו בריא, ואתה אומר כאילו מרגיש כמו שפן.

זה מוזר לי. אבל אחרי שבועיים זה מרגיש לך טעים. אז ממש ברמות האלה וגם לא לשכוח שסיטואציה מסתיימת, לא להמשיך רגיל בחיים, לפתוח את המחברת, את הנייד, לא משנה איפה, ולעשות איזה אנליזה קטנה. אבל לי, לא אבל לי. פה מה לעשות? אתך דוגמה שאני לא הצלחתי ולא הייתי עדיין מיומן בטכניקות האלה. לפני המון המון שנים ליוויתי פרויקט שליוויתי ועדות באיזשהו משרד ממשלתי והייתה דמות שתגדולה ממני בשלושים שנה. ומשהו באופן שאני הובלתי את הדיון היה מלאך כי אני הובלתי לשינוי והיא לא רוצה שינוי. והייתה מתנגדת לי ברמה מאוד לא נעימה.

ותמיד כשהסיטואציה הסתיימה אמרתי לעצמי, לא מאמין שאמרתי את המשפט הזה. היינו בקיצון. ואמרתי כאילו מה אני עושה? ואני יודע מה אני צריך להגיד ואני לא מצליח להביא את עצמי, לא מצליח, לא מצליח. תקשיב, נכשלתי, בוא, נגיד את האמת, נכשלתי. ואז אמרתי מה אני עושה? ואמרתי, לא הלוואי שיהיה לי איזה מישהו שיתפוס אותי באמצע הפגישה, כי היו שם עוד אנשים, ויגיד לי, היי, שים לב, אל תעשה את זה, אל תעקוץ. ולא הצלחתי, לא הצלחתי, נכשלתי. ואז אמרתי לעצמי, רגע מה יקרה אם אני אשים שעון מעורר, לנגיד הפגישה מתחילה בתשע, אני אשים שעון מעורר לתשע וחצי.

וזה מה שעשיתי. והשעון פתאום צלצל. אנשים אמרו לי, מה? אמרתי, סתם תזכורת או משהו. אבל תחשוב, לפעמים אתה צריך להשתמש באלמנטים טכנולוגיים פיזיים שיזכירו לך של A תהיה גמיש, אתה מקובע. אני יכול להגיד לך שבוועדה אחרת, זה היה פרוס כזה בארץ, מחוזות, לכל מחוז יש ועדה. הלכתי עם שותף שלי ואמרתי לו, אם אתה רואה שאני לא מדויק, שאני מגיב מהבטן, הוא ישב לידי, תן לי מכה לרגל. אז היכולת בן אדם שעוזר לך זה היכולת משהו מהפלאפון, אבל זה לייצר את הסביבה הזאת שכאילו לתפוס את עצמך שזה קצת עוזר לך להגיב כמו שאתה רוצה להגיב, אתה עדיין לא מיומן.

השבירת אבניות המודעת הזאת, כאילו להיות מודע למתי אני עובר את הסף ולנסות לדייק את השבירה הזאת לנקודה הזאת. יש לי חבר טוב שהוא ואשתו שהם רבים, אתה יודע, בסוף כולם רבים קצת, יותר, פחות. יש להם הסכם, כשחלק מבני הזוג אומר לשני חלס, כאילו זה כבר מגיע לטונים לא טובים. כי הם דיברו על זה לא בריב, והם לומדים את צומחית, תקשיב, זה אומנות בזוגיות, זה קשה, רוב הזוגות מאוד מתקשים. אני מדבר עכשיו עברית, אני מדבר איתך, אני אומר לך, אם יש מישהו שמקשיב לנו עכשיו מבחינת הזוגיות זה נשמע לו סינית.

אני עכשיו ירבה עם אשתי על איך לריב, נגמר הריב, תן לי ללכת, כאילו מה אתה עכשיו אוכל לי? אבל אתה תריב איתה מחר עוד פעם. ואתה יודע, לא עכשיו בקטנה. אם מישהו זה קצת too much בשבילו, וזה ההסכם שלהם, לעצור שנייה ולהגיד, אוקיי, בוא ניקח הפסקה. ואם מישהו הציע לקחת הפסקה, השני זורם איתו, ותקשיב, כמעט תמיד הם לוקחים הפסקה של חמש דקות, קפה שותים, ומשהו בריב נרגע. זה מטורף. אז לפעמים זה לקחת בן אדם שאוהב אותך, עבודה או בזוגיות, ומראש לסכם איתו שעושים עצירה. שיש איזה הסכם, שיש איזה משפט שגורם לנו להיות גמישים.

וזה מדהים. מדהים. באמת בשיחה נגענו החל מגמישות מחשבתית, מה זה בכלל, איך לזהות את זה אצלנו, כלים פרקטיים, הפרקטיקה ליוותה את כל השיחה ואני עפתי על זה. המשכנו להרגילים, איך באמת גם הסביבה, גם החיכוך משפיע על הרגילים, איך לפרק את כל הדברים השונים האלה לדברים מאוד פרקטיים עם ודאות שאפשר באמת לקחת ליום-יום, שזה באמת הכי חשוב. ואם לדעתך בנושאים האלה פספסנו משהו, יש עוד משהו שצריכים לדעת? אני חושב אולי רק משהו קטן שיסיים לנו את כל הפרק, את כל השיחה. אני מסתובב בארגונים כבר 20 שנה. אני רואה מנהלים צעירים, מנהלים מבוגרים, אנשים שנפלטו משוק העבודה, אנשים מתוסכלים, אנשים שבחרדות שיעה החליפתם.

יש לי שורה אחת תחתונה שאני חושב שהיא מאוד נוקבת וישירה. אני לא חושב שיש היום פריבילגיה לבן אדם לא להתפתח. אם פעם, אתה יודע, אני מסתכל, אבא שלי, אבא שלי בגיל פנסיה והוא עדיין עובד. פעם היית הולך לעבודה, זה דור של פעם, עובדים, אתה מביא פרנסה הביתה, אתה ממשיך את הרגילים שלך, את הגיוונים שלך, הכל טוב. אנחנו לא במקום הזה היום. אין לאף אחד את הפריבילגיה היום, במיוחד עם כל מהפכת ה-AI, לא להתפתח. לא לקחת ולכתוב לעצמך דברים, להסיק מסקנות, לבנות הרגילים, להיות יותר גמיש, לשאול את עצמי למה לא מצליח, לא להתפשר על זה, לא ללכת לכל מיני חרטוטים, טוב, ההורים שלי כאלה, טוב, אני מגיע ממוצע כזה, טוב, אני...

אם יש משהו אחד שאני חושב שהוא היום שורה תחתונה, אין לנו את הפריבילגיה לא להתפתח. כי יש אנשים שהבינו את זה בכמויות הרבה יותר גדולות מאשר בדור שלי או בדור מעליי. ומה שיקרה שמי שלא יבין את זה, פשוט יישאר מאחור ואז פתאום להתפתח מהר ולעשות קיצור תהליכים, זה לא עובד. זה דברים שלוקחים זמן. אתה פתאום מבין רק אחרי שנה שפיססת משהו, ואני חושב שבזה הייתי רוצה לסיים. זה כאילו, זה המוסט היום. זה לשמוע פודקאסטים. זה אפרופו מה שאנחנו עושים. זה להתייעץ עם AI, אבל לקחת אותו למקומות פרקטיים. זה לעשות עם עצמי ניסוי שאף אחד לא צריך לדעת אם זה.

זה קצת להרחיב את האזור הנוחות שלי. וזהו לאחד הדברים הכי חזקים שאני רואה היום שבאמת אין לנו את הפריבילגיה לא לעשות את זה. הגמישות המחשבתית זה כמו המגן שלנו מפני כל השינויים שקורים עכשיו. לגמרי. לגמרי, לגמרי, לגמרי. ומי שיעשה את זה פשוט יצליח. איש פשוט יצליח. אתה יודע, יש לי חבר שהוא סמנכל שיווק באחת החברות הכי גדולות במדינה. הוא אומר לי, עדיין יפתחו אנשי שיווק. נכון, AI יחליף. אבל מי שידע לזוז מהר, יתאים את עצמו, יהפוך AI לעוד איזה מין יד, יידע לזוז מהר, כל רבעון ישנות, יהיה מאוד גמיש, יהיה לו עבודה.

אז ממש כאילו להתפתח, לקרוא, ללמוד, לנסות לייצר סביבה שדוחפת את עצמי, לשאול את עצמי, האם החברים הכי קרובים שלי, החברים הכי טובים שלי דוחפים אותי או לוקחים אותי אחורה? האם אני יכול קצת להגדיל את המעגל החברתי שלי? זה נראה לי מה שחשוב. שמע, מדהים. אור, אתה בחור מר